מלחמה בשל “הלנה יפת־המחלפות”. תיאורי נוף בודדים, תיאורים נעלים. ברם, העיקר בשירה רבתי זו הוא ההכאה, והיא מקור ההשראה. “נפשי כי שאפה קרבות, שהמה תפארתם של גברים”. “בו במקום הכהו ויקח את נשמתו ממנו”. “הסתער ונעץ בו את כידונו”. “חלפה הנחושת ותעבור בעד שיניו ותפלח לשונו”. ועוד ועוד. חיבה מיוחדת נודעת כאן לדקירה במפולש. “אפס כשהפנה את ערפּו, נעץ חניתוֹ בגבו, בין הכתפים באמצע ותעבור דרך החזה”… עכשיו נתקררה דעתו!
מובן, שכל זה אינו אלא משחק־ילדים לעומת “לקיחת הנשמה” בימינו. זאת ועוד: ללמד בני יהודה קשת וכידון, לרבות שאר כלי־הזין למיניהם, ללמד, הרבה ללמד!.. בכל זאת היתה רחמנות קצת על טשרניחובסקי שלנו שעה שמוכרח היה לשקוד כל כך על הדקירות הללו בתרגומו.