בשנת 1900, והוא רק עלם בן עשרים, כתב אל א. נ. גנסין לאמור: “אתה כותב פואימה היסטורית – ודבר זה אינני מבין. האומנם אנחנו יכולים להסיח דעתנו אף רגע מההווה? היודע אתה את מצב צעירינו? היודע אתה כי הננו המוֹהיקנים האחרונים? היודע אתה כי עמנו הולך למוּת?” – –
בימים “הטובים” ההם, עוד לפני “קישינוֹב”, אם איש “נורמלי” היה קורא את המכתב הזה, ודאי היה מושך בכתפיו: מה זה סח?! כיום, אחרי השוֹאה הגדולה, אי אפשר שלא לראות כאן מעין נבואה שנזרקה מעטו, לא נבואה עיורת, אלא תחושת־עתידות מתוך הצצה אינטוּאיטיבית לתוך מצבנו בתפוצות. וזאת בהיותו חי חיי פרוש ממש, מכונס בקרן־זוית שלו, רחוק ומרוחק מכל החיים השוקקים מסביב ועוּל ימים.
פליטת־קולמוס בכתיבה ראשונה, כתיבת בוסר – והיא כבר חושפת את כל גדלותו.