עם הופעת “אני מאשים” שלו ב“מוסד ביאליק”
חושבים אותו לאבי הנטורליזם הגס, נטול־השירה. אבל אפילו מי שקרא לפני שלושים שנה את “ג’רמינאל” שלו, זה ספר מכרות־הפחם המוֹנוּמנטלי, אינו יכול לשכוח את תיאור הפגישה בבטן האדמה בין שני הסוסים: בין הסוס הצעיר, שהורידוהו זה עתה, ובין הסוס הזקן, העובד כאן, בחושך זה, שנים הרבה. איזה מעוף יצירתיי! וזוהי דוגמה אחת מני אלף.
בספרו זה, בו נתרכז כל כוח כשרונו האדיר, תפס את השעבוּד המעמדי בעביוֹ, עם שזיקר אותוֹ על הרקע של חיי הכוֹרים וסבלותיהם. הרי מציאות־סמל לפנינו. כי כלום אנו כולנו בסדר עולם זה, אנו כולנו, מסוּבלי דאגות פרנסה כל ימינו, רואים את השמש?!..
סופר־לוחם ומשורר גדול היה זוֹלא. לא לחינם שאב אצלו השראה איש־תהומות כמו הצייר ואן־גוֹג. “אנחנו קראנו את ‘האדמה’ ואת ‘ג’רמינאל’ – הוא כותב במכתב לאחיו – ואנו רוצים להוכיח, שספרים אלה היו לחלק מדמנו ובשרנו”.
עם כל בהירותו ה“מדעית” כמעט, סקר בחוש את כל מחשכינו הפנימיים ויצרינו האפלים (“החיה באדם”, “האדמה” ועוד). התיאורים הדראסטיים, מזוקקים בראיה עליונה, אינם פוגעים. עם הכוֹרים חצב בגלמי החומר הנפשי השחור. ולא מקרה סתם הוא, אגב, שמיתתו נגרמה על ידי הרעלת גאזי־פחם. משהו גורלי כאן. בפחם נתעלה ושׂגא כיוצר ובפחם מת.