הנה שלד הבית ההרוס עם המרפסת, החצר השוממה, הרפת, הבאר הריקה, האפלה, האיומה. והנוֹף מסביב (בשכוּנת אבוּ־כביר) דל קצת. האדמה נוקשה, לבנה, סלעית, והדקלים הנאים המעטים מזדקרים כאותם השלושה במדבר אשר ללרמונטוֹב. ורק פינה אחת נוחה, קרירה, כבדת־צל, מחסה משרב, מצאתי כאן, בין גזעי עצי־תאנים עבותים, מחוברים בשרשם. פינת־חמד, אשר ספק ישב בה ברנר לפעמים, מתיחד עם עצמו, ספק לא קרב אליה כלל מפחד האויב. מי יודע? ומאחורי כל אלה – הכנסיה הרוּסית על צליל פעמוניה. סמלי הדבר לגבי ברנר, שלכל מקום שהלך עברוֹ הרחוק הלך עמו.
ובכן, זה המקום! (אגב, אחרי כל הסימנים וההשערות עדיין קשה להכריע היכן נרצח, בבית או בחוץ). מקום גלוי, פשוט, ללא סבכי יער וטבע־פּרא, בני־לויה של מעשי רצח. מקום לא נורא בעצם.
אבל הוא בשעה ההיא, פנים אל פנים מול המות, ודאי ראה את הכל מסביב אחרת. ואולי היה הרהורו האחרון: “היבואו הנה אי־פעם ידידי הרחוקים ויראו, לפחות, את המקום?..”
כן, באנו הנה, באנו, אח יקר. אח נענה – בטרם נבוא גם אליך.