החורף הרוסי, על קרחו ועל שלגיו ועל סערותיו, מצא את תיקונו בתיאורי הסופר, בן־ארצו, הראוי לו ביותר – בטולסטוי. סטיכיה רוסית אחת מצאה את תיקונה בחברתה. מצא מין את מינו!
גישתו הראשונה אל הנושא הזה היתה בסיפורו “סוּפת שלג”. אותו כתב בתחילת תקופתו הספרותית; אבל, כנראה, לא נתקררה דעתו עד שניגש אל הדבר עוד פעם, כנטות יומו – ב“האדון ועבדו”.
כאן סוּפת שלג וכאן סוּפת שלג – אבל איזה הבדל! הנוף, כשהוא לעצמו, כל כמה שיהא משוכלל, “אמנותי”, אינו אומר ללב הרבה. ורק בהרכב עם נפש חיה, עם מאוֹרע, רק אז הוא עושה את הרושם הדרוש. כאן סופת שלג גרידא, ואילו כאן קיבלה הסופה צורה אחרת לגמרי, כוחות איתנים, וזאת בזכות הדבר האנושי הגדול, אשר התחולל בקרבה.
מצויים בלטריסטים, ציירים וכו', הנוטים להסתפק בנוֹף בלבד, נוף לשם נוף. לא ירחיקו לכת. נוֹף ערטילאי, ללא אדם בצדו, עלול להשרות עלינו את הרע מכל רע – את השעמום.