הירונימוס יאסינסקי (1850–1930), בלטריסט ופובליציסט, מי שהיה בשעתו עורך העתון הרוסי היומי הפופולרי “בירזֶ’ויה ויֶדוֹמוֹסטי”, מספר בספר זכרונותיו בין השאר, שבהיותו שוֹהה פעם, כמשורר מתחיל, בן כ"ו (בשנת 1876), במערכת הירחון הפטרבורגי “קרוּגוֹזור”, בו נדפסו שיריו הראשונים, נכנס אדם בעל קומה נמוכה, באדרת־חורף ובכובע, עם פרצוף של בעל־מלאכה, נכנס מורגז, ובלי לומר שלום צעק חטופות:

– ואני מחכה כל העת להוֹנוֹרר! וההונורר איננו! וההונורר הלא הובטח להיום!

בעלי הירחון, וביניהם המשורר אַפּוֹלוֹן מייקוֹב ניסו להתנצל לפיו ולפייסו, הושיטו לו במעטפה את הכסף, וביקשו:

– הואילה נא להחליף את מידת הדין במידת הרחמים, פיוֹדוֹר מיכאילוֹביץ!

בינתיים רצה מייקוב להסב את תשומת־לבו עליו, על יאסינסקי הצעיר, לאמור:

– משורר מתחיל…

"אבל פיודור מיכאילוביץ זרק בי מבט זועם, מעין מבט־איבה.

– חרוזים?.. – אמר ואחז בדש מעילו של מייקוב".

אחר כך סיפר פ. מ. סיפור שלם, ספק הלוּצינציה ספק דמיון, כיצד ראה בנשף־חגיגה אחד, בין הקרואים, את ה“אַנטיכריסט”… עם זנב. וכו' וכו'.

סיים, קם ושׂם פעמיו אל אדרת־החורף שלו.

– נו, פיודור מיכאילוביץ, לאן? הלא תה חפצת?

– תה חפצתי? מתי חפצתי תה? עלילה! אני רק חפצתי לספר לכם על האנטיכריסט, היינו, על התפלוּת הנוראה, שהתחילה משתלטת בכל, זו הבורגנות הזעירה המתועבת. ומענין, מי יתיז לו את הזנב?..

לבסוף, כשהלך, שאל יאסינסקי:

– מי הוא, פיודור מיכאילוביץ זה? מי זה היה?

– דוֹסטוֹייבסקי.