איש תואר, קומה למעלה מבינונית. ב“בית־העם”, במחוז החמישי, ראיתיו פעם קורא במעוּמד לפני הקהל, נערות עממיות ברובו, את סיפורו “הרוצח”. הנאספים לא הבינו הרבה ממה ששמעו, אבל כתום הקריאה צבאו צפופים אל פתח החדר, בו ישב וחילק אַבטוֹגרמים.

בנשף ספרותי כזה “ירד” אל ההמונים, ואילו הוא עצמו מעוֹרה היה בחברה הוינאית הגבוהה, וחולשה מיוחדת היתה לו לברוֹנים ונסיכים, מהם לקח גיבורים בשביל סיפוריו ומחזותיו.

יצירתו הענוגה הטבולה ביופי נשיי ובאהבה־בגידה מתובלת ב“פילוסופיה” ובשלג ה“ווייהנאכטען”, הקנתה לו תהילה והוד, ותוֹמס מאן כינהו “גרהרד האופטמן האוסטרי”. בשׂיאו זה ודאי נדמה היה לו שכבר כבש את הציבור ה“אַרי” עד תום, ולא ידע כי על אדמת נכר הוא שר. עד שסוף־סוף גם עליו עברה הכוס! אם כי, למזלו, לא האריך ימים עד המהפכה ההיטלרית, הרי שמץ ממנה הספיק לטעום אף הוא. ואיך טעם! בתיאטרון הקאמרי הציגו את ה“מחול” שלו, ואחרי ההצגה, כשהופיעו השחקנים על הבמה, וגם הוא, המחבר, ביניהם, כדי לקבל תשואות, הושלכו אליהם מתוך הקהל אבנים גדולות, ולולא נזדרז הפרסוֹנל להוריד את מסך־הברזל, ודאי היו אף קרבנות אדם. כי הרוחות הרעות התחילו מנשבות כבר אז, בשנת 1919.

ןמכאן ואילך מתחילה הירידה. נוסף לכך באו עליו צרות משפחתיות. אשתו עזבתהו, ובתו היחידה, אותה אהב כל־כך, הלכה אחרי קצין איטלקי, ושם באיטליה, בבית בעלה, המיתה את עצמה ביריה. באוירון הוחרד אל ההלויה האב השכול…

בשנותיו האחרונות חש בלבו, ונשען אל ה“פּוּלט” (בעמידה היה נוהג לכתוב), בן ס"ט, מצאוהו מת וקולמוסו בידו.