מאה להולדתו
תה רענן, ריחני ויפה־גוון, חלט פּרץ בעצמו ומזג לנו, לי ולנומברג וּלדינזוֹן, כאשר ביקרתיו במעונו בורשה, באביב תרס"א (ודאי תה פּוֹפּוֹב היה זה ולא תה ויסוֹצקי, שכן עם אחד־העם לא היה לבו שלם, כידוע).
פרחי הסופרים המתחילים, בעבירת ובאידיש, עוּלי־הימים הללו, הרעבים למחצה והבלתי־לבושים כהוגן, אשר התלקטו ובאו מאוקריינה ומרוסיה הלבנה וכו', נמשכו אל מעון פּרץ זה כפרפרי לילה אל האור. והוא, י.ל. פרץ בן־החמישים, שופע היה חמימות וליבוּב. עלם־חמד, כנראה, היה בנעוריו, ולא לחינם ביקשה אז ממנו נערה אחת בזאמושץ עיר־מולדתו, לפי המסופר בזכרונותיו: “לאָמיר זיך ליב האָבן, לייבוּשל!…”
קרא את כתבי־היד שלנו, קרא בהתענינות, העיר מה שהעיר, לשבט או לחסד, אבל למצבנו החמרי, כיצד ומהיכן אנו חיים כאן, בבירה פּולנית זרה זו, לא חקר ולא דרש, ודבר זה דוקא היה נהיר לנו ועודד את רוחנו. לא כאחרים, שנהגו להזהיר ולהטיף מוסר: “על הכתיבה בלבד לא תוכל לחיוֹת. עליך ללמוד מקצוע ולדאוג לתכלית!”
זמן רב נראה לנו פּרץ כאַנטיפּוֹד לסופר הסובל מיסודו של ברנר – ולא לחיוב. עם כל הוקרתנו את כשרונו הגדול, ראינו בו את הבעל בעמיו, ה“מסודר”, הנהנה מנוֹחיוּתם של חיי יום יום ודי לו בכך. ברם, עכשיו, כשאני סוקר את דרך חייו (לפי ספרו החשוב של נחמן מייזל), ברי לי שטעינו הרבה. האלים אהבוהו, אבל גם המרוּ לו… הנישואין הראשונים, הבלתי־מוצלחים, הגירושין, דאגות־פּרנסה בין משרה למשרה. בכמה מאיגרותיו לדינזון נאמן־ביתו ואיש־סודו הוא מתנה צרות רבות ורעות, לרבות דברים כמוסים, אינטימיים ביותר, שאין מגלים אלא לצנועים (ומי לנו צנוע יותר מדינזון?!). הרי שתחת ה“פּלרינה” המפורסמת שלו נשא סבל לא מעט אף הוא!
זעיר־בוּרגני? ביקש לחיות בשלוה וליהנות מחיי יום יום? אבל “פיליסטר” זה עצמו הכניס ראשו לתוך התנועה המהפכנית היהודית, כתב בשבילה, נאם באסיפותיה הבלתי ליגליות, הסתכן וסוף־סוף גם נלקח לבית־האסורים, ל“ציטאדל”, ששם היה כלוּא כשלושה חדשים. הבוּ גודל לו!
כיום, אחרי שנים הרבה, אחרי כל תמורות העתים ו“גלגולי הניגונים” אין אנו נזקקים לאידיאולוגיה שלו, אלא לשירתו בלבד, וזו, רבת הזוהר והחזון (בירח מאי נולד פּרץ), מעוררת אהבה אליו. וכל אימת שאנו חוזרים אליה, מהדהדת בלנו בקשת הנערה הזאמוֹשצית מלפני שמונים שנה: “לאָמיר זיך ליב האָבן, לייבוּשל!..”