בעית ההתאבדות, יותר נכון, בעית הענישה על ההתאבדות, מתהלכת בימים אלה על דפי העתונות. בעד ונגד. זה בכה וזה בכה.
והנה יש להעיר – וכבר עמדתי על זה פעם ברשימה בלטריסטית – על המוֹמנט הפסיכולוגי שבדבר. תפיסת ההתאבדות כחטא, כפשע, יש בה, בלי ספק, משום פורקן־מה ליאושו של האיש, משום מרפא לפצעי נפשו.
לכאורה אתה מושך בכתפיך: המעט מה שעבר ועובר עליהם, על האומללים הללו, כי גם נבוא ונתבע אותם לדין?! איזו ברבריוּת! אבל לא. זה דוקא טוב ומועיל. אסור להתאבד – וחסל! כל הצרות והאסונות אינם חשובים – החוק ממעל לכל!
עצם הדבר, שהחוק נוהג זלזול בסיבת ההתאבדות, נוטל מזו את עוקצה. משמע, שסיבה זו אינה כה חשובה – ולכך זקוק האיש. משמע, שיש משהו חשוב יותר… והחי יתן אל לבו.
אסור ולהתאבד – וחסל!