ארבעים שנה לנוּחוֹ בקברו

אוצרי אוצרות יש למצוא ב“זכרונותיה” של אלכסנדרה, בתו הצעירה: על החיים ביאסנאיה פּוֹליאנה בדרך כלל, על אָפיוֹ של אביה הגדול בחיי יום יום, בבית ובחוץ, על גבורתו המוסרית מזה ו“חולשותיו” מזה.

הנה מכת העכברים! מי זה פילל, שיאנאיה פּוֹליאנה, גן־עדן עלי אדמות זה, כפי שציירנוה בדמיוננו, שרצה עכברים ועכברושים?! מלחמה תמידית היתה ליושביה בבעלי־חיים מכוערים ומציקים אלה – ולא יכלו להם! טולסטוי עצמו, בהתאם להשקפת־עולמו, נשא את המלכודת עם העכברוש הניצוד אל היער הסמוך ושם שילחוֹ לנפשו, ואשתו צעקה: “הלא שוב ישוב!”

זאת וכמה פרטי אי־נוחיות אחרים מעידים, שנחת הרבה לא היתה שם. דמיוננו לחוד והמציאות לחוד. קול המונה של המשפחה העצומה, המסועפת, בנים ובני־בנים, אכסוּן ה“טוֹלסטוֹבצים”, עולי־הרגל, שנתלקטו מכל קצוי ארץ, החדרים הצרים וכו' – לנוכח כל אלה יש להשתומם, כיצד, כיצד יכול לכתוב את כל הכתיבה הטוֹלסטוֹאית ההיא?!

פרסום, תהילה, דחילו־ורחימו מקרוב ומרחוק? אבל… הנה באחד המקומות, בקרים, בו שהה לשם הבראה, התפרצו אליו נשי הסביבה, “כדי לראותו בלבד”, ואחת מהן קראה אליו: "תודתי לך, ליב ניקולאיביץ, על העונג הרב שגרמת לי ברומן שלך… “האבות והבנים!”

מענינת “קנאתו” המופרזת לבנותיו (ודוקא בנות לא יפות!), שפעמים העבירתהו על דעתו ממש. על בחור אחד מבאי ביתו, ש“נתן עינו” באלכסנדרה זו, בת הי"ז, פלט פיו בכעסו: “אני אגלגלהו מעל המדרגות!” אמירה לא טולסטויאית לחלוטין, שמערערת את כל מושגינו עליו.

סתירות, תהפוכות, ניגודים. פה ושם משהו לא כשורה מבחינה זו או אחרת. אבל בזכרנו את ה“כותונת שהתלבטה נואשות בשרווליה” (באותה סופת־השלג ב“האדון ועבדו”) או את “הירח הפגום, שהאיר דבר־מה שחור ואיום” (אחרי כיבוש קאטיוּשה ב“התחיה”) ועוד ועוד ועוד – אנו סולחים לו את הכל.