רועדת האדמה תחת הויכוחים “הפוליטיים” בשדרות, על פרשת דרכים, בכל קרן־רחוב. מצטוֹפפים היריבים המפלגתיים, הפנטיים, המהוּפּנטים, המושרשים איש איש באידיאולגיה שלו ללא תקנה – ואש וגפרית תחת לשונם.
דברי החירוף מזה ומזה מחריפים מרגע לרגע, עוברים להעלבה אישית; עוד אחת מעט – ואיש את רעהו חיים בלעו!
ורק ברגע שהם – לשם שכנוּע ויהי מה! – תופסים איש את זרוע “אויבו”, את הזרוע החמה, המלוהטת, על כרחם הם חשים פתאום רחשי אַחוה ורחמים הדדיים.
ואם הם אינם חשים – מזלם חש.