אז במקלטים, בימי ההפצצות, משתאה הייתי תכופות לאנשים מן השוק הללו, סוחרים, חנונים וכו', בראותי אותם מתוכחים זה עם זה על הדברים העומדים ברומו של עולמנו. איזו בקיאות, איזו חריפוּת!
מאוד עלו בעיני אז, ועל בגרותם הפוליטית ועל זו התחושה הלאומית אשר להם היתה גאותי.
אבל מה נתאכזבתי כאשר הפסיקו פתאום את הויכוח באמצע, הפכו עורף זה לזה ואצו איש לעברו ולעסקיו – משנשמעה צפירת הארגעה.