הדמויות מימי הילדות הראשונה, הדמויות הללו, שאנו זוכרים אותן במעוּמעם, במעורפּל, כמו מתוך חלום, מהווות את המיתוס הפרטי שלנו, שכל ישותנו הושתתה עליו וניזונה ממנו, בחינת אבני־יסוד לעולמנו הפּנימי.
כך הוא הדבר רק כל זמן שאנו נושאים את אלה בתוך־תוכנו, בחשאי, לבדנו; כל זמן שאנו באים במגע רק עם אנשים, שאין להם שום מושג מספירת ילדותנו על כל ערפלי דמויותיה. בו ברגע שאנו נפגשים עם בן עירנו או עם בת עירנו (וכאן, בקיבוץ גלויות זה, הלא מקרים כאלה אינם נדירים כלל וכלל) והם גם בני גילנו וזוכרים את הכל כמונו – אבדנו! ברגע הראשון להוטים אנו לחלק עמהם את הזכרונות המתוקים ולגלגל בהם יחד עד אין סוף. ברם, אחר כך אנו חשים פּתאום כאילו נתערערו יסודותינו; נחרב המיתוס שלנו, השׂאוֹר שבעיסת הויתנו – ואנו מוצגים כלי ריק.
מפני בני עירך ברח!