עם צבאנו הצעיר, עטור־הנצחונות, נכנסתי לנצרת. ובסימטה צדדית פגשתי את ישוּ.
– תמה אני עליך, מר שופמן – פנה אלי – שבמאסף “מעט מהרבה” נתת מקום למאמרו של צבי קארל. קראתי את הדברים וצחקתי. אני מדבר כנביא, כמשוֹרר, והוא בא עלי בבוקי־סריקי! “מי מכם חף מכל פשע, יידה בה אבן ראשונה!” אמירה־מעוף, אמירה נצחית, חובקת־עולמות – והוא בא ומתפלפל עמי!!
– אבל בדרך כלל – עניתי לו – אין לך להתאונן על ספרותנו. הנה יוסף קלוזנר הקדיש לך ספר שלם, בו הוא מרומם אותך לעילא ולעילא.
ישו חייך וניענע בידו דרך ביטול.
– את “דרשת־ההר” שלי – הוסיף לטעון – עוד לא העריכו כראוי. הנה אתה עסק לך תמיד עם פיייטנים, שבאמצעים חיצוניים הם חותרים להיות יותר משהם, ואני ביטאתי זאת במשפט קצר אחד: “ומי בכם בכל מאמציו יוכל להוסיף זרת אחת על קומתו?” אתה זוכר?
– ודאי, ודאי, אין לבטל את כל המימרות הנאות שלך. אבל האם נתת אל לבך, בכמה עלו לנו אלה? האם נתת אל לבך, כמה שילמנו בעד הענין שלך בכלל? האם אין מצפּוּנך סובל, ישו?!
הוא נשתקע בהרהורים ולא ענה.