ספר זה (איתמר גוֹלני: נפש ותהום, פרקים מן העזבון, הוצאת הקיבוץ המאוחד), עם האותיות הכתובות, הנפשיות, על גבי העטיפה, ספר מיוחד במינו הוא. מהוּת אנושית מופלאה גלומה כאן; גבורה ושירה במקום אחד.

לכאורה, משורר רך, הוגה נכאים. “ברגעים המעטים העומדים לרשותך בלילות, נראה לך עד כמה אפסי אתה בתבל הגדולה ועד כמה גלמוד ובודד אתה בין כל האנשים הסובבים אותך”. או: “כן יש ונדמה: הכל שלך, למענך ובשבילך כל הרוחש מסביב, הצפרים מצפצפות, הפרחים פורחים רק כדי להשלים את ההרמוניה בנפשך. נדמה, כי האהבה כבשה אותך לנצח. אך יקרה ורוח הערב תשוֹב, הפרח יפרח, שדה־קמה יהמה בנדנודי הרוח, והיא… היא לא שלך יותר, היא כבר הלכה לה”…

ליריקן ענוג, לכאורה, המתרפק על חמימות ורוך, והנה דוקא – "יצאתי לחבק את הקור!" “תשוקה סמויה לקור, לריקנות, תשוקה להלך ולהיות יחידי, לחבק, ולוּ במחשבה בלבד, את האדמה השחורה – – אותם הכוכבים, אותו רקיע, אותה דממה ומצולת החושך, אותם עבים נישאים בנשוֹב הרוח; לגמוע גדלוֹ של יקום, אפסיו של חלד” – –

וכל זה ניתן לו ברגעיו האחרונים, באותן עשרים דקות אדירות־איומות, בין שמים וארץ, דקות־נצח, בהן גימא מרומים ו“גמע גדלו של יקום”; ולא רק במחשבה בלבד, אלא ניתן לו ממש. אכן, דרך מחוז כיסופיו הגיע עד קצו.

כי נִפלה היה מחבריו בזה, שההירוֹאיוּת שלו היתה לא רק לשם המטרה הגדולה, אלא גם כתוצאה מהעפלתו אל האיתנים, אל האין־סוף. עמדה על כך אמו בשורותיה הרוטטות (“עם בני”). “הן תמיד שאף אל על”. ויחד עמה, עם האם הזאת, יכול לומר כל אחד מאתנו, אם בעל נפש הוא: “בנפשי עיצבתי תמונה זו, בלבי חתמתיה”.