צילוּמים הגיעו לידי (קצתם גם הוּבאו בעתונות), בהם אנו רואים את זרוּבבל שלנו צועד על פני חרבות גיטו ורשה. זקן־השׂיבה האבהי שלו מתנשב ברוח, ויצוּרי גווֹ מלאים חלחלה. הנה הוא מתכופף כמחפש דבר־מה באדמה. מה התרחש אז בלבו?..

אחינו ואחיותינו האומללים, שרק במקרה לא היינוּ גם אנחנו עמהם, ודאי הציקה להם יותר מכל זו הבדידות, זו היתמות. אין דורש ואין מבקש! מי יודע אם יש יום, ומישהוּ מהשרידים פקוד יפקוד את המקום הזה?! כזאת וכזאת ודאי הירהרוּ ברגעיהם האחרונים.

כי על כן הרגשתי קורת־רוּח בראותי את זרוּבבל העבדקן פוסע על החרבות ההן. כבן־שמו בשעתו על חרבות ירושלים… ברם, אין ספק, שהוא קינא בזרובבל הראשון כי…“ארץ כי תחרב, יקומו לה זרובבל וכו' אבל העם כי יחרב” – –