גם זה הבל וענין רע הוא
(קוהלת)
שנה שנה, בהתקרב עונת פרס־ביאליק, מתקלקלת האוירה בין הסופרים, ביחוד בין אלה שספריהם הופיעו בעת האחרונה, מתרעלת בקנאה, שנאה ותחרוּת, ויוצא ששכר קורת־הרוח הנעשית לסופר אחד יוצא בהפסד הצער הנגרם לאחרים. הדבר מגיע לידי כך שהסופר מתירא להוציא ספר – שמא יותן הפּרס לא לו!
וצדק מוחלט, סוף סוף, הלא אין כאן. הרבה תלוי הדבר בהרכב השופטים, בטיב השגתם וגם ביחסיהם האישיים אל סופר פּלוני או אלמוני. עתים מקלקלים את השורה חישובים חיצוניים “פּוליטיים”. וכך גם בעולם הגדול. הנה נתגלגלה בשעתה הזכות לפרס נובל בשביל הספרות הרוסית על ידי בּוּנין, סופר בינוני מאוד, ולא על ידי גוֹרקי, שהלה אינו מגיע עד קרסוליו! ועוד ועוד כיוצא בזה. וגם יש הערכה שאינה ניתנת להכרעה…
מובן, שהסופר הפּיקח, הבטוח בכוחו, לא תחלש דעתו גם אם לא יקבל את הפּרס. אבל על כרחו הוא חושש לדעת הקהל. האדם מן השוק, שאינו יודע “חכמות”, יאמר בלבו: הנה ניתן הפּרס לראובן ולא לשמעון – מסתמא דברים בגו.
ובכן, האם לא הגיעה השעה, שבעלי הכוונות הטובות יעוררו וידרבּנוּ את יצר הכתיבה באמצעים אחרים ובצורה אחרת?