לוגו
אשר ברש
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ליובלו הששים


אך תמול, נדמה, ראיתיו ב“תקות ציון” בלבוב, לאחר שבא ממקומות־מכורתו, מלוֹפּטין־בּרוֹדי, עלם כבן עשרים, שחרוּת כולו – והנה בסוּרי אליו לפעמים כאן, ברחוב מנדלי, יש והילדים מקדמים את פני:

– סבא הלך!

ברם, ככוחו אז כוחו עתה (גם בחיצוניותו נשתמר הרבה), או יותר נכון: ככוחו עתה כוחו אז. שכן עוד עם ראשית צעדיו הפליא בכתיבה בשלה, ללא אבק בוסר, הן בתוכן והן בלשון.

הרי הוא מסוג אותם היוצרים, שאך יצאו לאויר העולם, עמדו על כל “הנעשה תחת השמש”, בחינת אַ פּריוֹרי, והנסיונות והמסות, שהם מתנסים בהם אחר כך, אינם אלא מאַשרים את אשר צפו וידעו מראש, ושעל כן אין מעשי ידיהם הראשונים נופלים מהאחרונים לשלמות ולשכלול ולליטוש.

שאננוּת במהותו ובטחון, חוסר פזיזוּת ו“אימפּט” (יש שנסענו יחד מלבוב לז’ולקיב וחזרה; רק ברגע האחרון, זכורני, היה נכנס לרכבת). מכאן הכוח האפּי שלו, הראיה הדקה והבהירות ושפע המראות.

אשר ברש הביא עמו לספרותנו את היסוֹד הבריא, את שירת הנפש הרעננה, ההרמונית, שאינה יודעת “קרעיוּת” וקונפליקטים פנימיים. זוהי שירת האדם השלם עם עצמו, החוצה בתענוג בזרם החיים האדיר, כאותו “הרוחץ בים” שלו, “הנותן את גווֹ לזרועות המים הרכות” – ודי לו בכך. אמנם, פה ושם עולה באזנינו גם קול־הברה של נכאים, אבל אלה הם נכאי משורר־הוגה, שהתחושה והתבונה חוברות בו אשה אל אחותה ושאינו שוכח אף לרגע, כי –

כזיק הופעתי פה,

ניצת, האיר, חָוַר

ושב אל חיק נשפּוֹ – –