ש. א. הורודצקי בספריו מכניס אותנו במחיצתם של בעלי הקבלה והחסידות לפני ופנים, הואיל והוא עצם מעצמם, שלא כבני אומנותו ה“מערביים”, אשר עם כל “עמקותם” הרי הם מראים לנו את האישים והתורות הללו באספקלריה זרה, רחוקה מן האמת.

הרצאה תמציתית ומושכת את הלב מבריחה את ספרו “עולי ציון”, שקראתיו עתה בשניה. “סער־ודחף” זה אל ארץ האבות, שהתעורר בשעתו אצל גדולי החסידות הללו, שלא מעלמא הדין, מעולף, לכאורה, בערפלי “רוחניות” ו“אלוֹקוּת”, כאילו לא בארץ־ישראל ממש הכתוב מדבר, אלא במין ארץ־ישראל של מעלה, אבל מפי ר' נחמן מבּרסלב, שלפי שורש נשמתו משורר היה, התפרצה פעם הריאַליוּת הציונית בכוח איתנים, באמרו לתלמידיו בכעס: “איך מיין טאקי די הייזער!..” (“עולי ציון”, עמוד 166).

בזה יצא ר' נחמן את כולם.

עולם החסידות עולם בפני עצמו הוא: מין אֵד רוחני, שאין ניתוח “מדעי”, ולוּ גם חריף ביותר, חל בו. כדי לחדור לתוכו ברב או במעט, עלינו לשאוב את הדברים, אם לא מהמקורות ממש, שתוהו ובוהו בהם, הרי, לפחות, מפי פרשן, אשר עם כל אירוֹפּיוּתוֹ, הוא קרוב אליהם קירבת־אויר וקירבת־מהות – ומבחינה זו ש. א. הורודצקי עדיף.