עם המוֹנוֹגרפיה של י. ל. כהנוביץ על הומל
גם על הוֹמל עברה הכוס. כשלוש שנים ממיטב נעורי הושקעו “בין חומותיה”, היינו, בין הקסרקטים שלה, והומתקו על ידי חברים־אחים בעיר עצמה, בשעות החופשה.
רגע נעלה היה זה, כאשר ביקרוני ב“קזרמה” א. נ. גנסין וז. י. אנכי, שלא הכרתים קודם לכן. אנכי תמה:
– האתה הוא אשר כתב את “יונה”?!
הוספנו להיפגש אחר־כך בבית ההוֹפּנשטיינים (שניהם היו באים לפרקים אל בית ועד זה מעיירותיהם), אותו הבית הנאצל ברחוב המוֹהילוֹבי, מספר 15, עם שני האחים ואחותם הצעירה, אשר מילאו תפקיד גדול בחיי, עליו אני צריך להיות אסיר־תודה להם עד היום.
– אליעזר, משה ורבקה היקרים, אַיכם?!..
באוירה זו גם ריחפה רוחו של י. ח. ברנר, שעשה בהוֹמל זמן מועט לפני זה, ואשר גם הוא שירת אז בצבא, בעיר אוֹריוֹל.
הפרעות שהתחוללו שם באותו פרק זמן ואשר נתקלו בהגנה העצמית המפורסמת – הנושא העיקרי במוֹנוֹגרפיה זו דוקא אינו “אַקטוּאלי” בימים אלה. שכן הפורעים הללו, אם לא הם ממש, הרי בניהם ובני־בניהם, משתתפים עכשיו במיגור הנאצים, ובזכות גדולה זו אַל נזכור להם ראשונות.
רעננה שמורה בזכרוני דמות־דיוקנו של הלל צייטלין, בעמדו עמי ברחוב כעבור ימים אחדים אחרי הפּוֹגרוֹם. הלל צייטלין בן השלושים – חיור ומזועזע ותוהה ומבקש חשבונות רבים. צללי הפורעים ביעתוהו, והוא לא פילל אותה שעה כלל שדוקא הם עתידים לנקום, תוך הנקמה הכללית, גם את דמו… כך מסתובבים הגלגלים!
בת־הומל העדינה! מה עוללו לך עכשיו קלגסי האויב, אשר פרשׂ ידו גם על מקומות נעוּרינו וילדותנו, המבקש לעקור את האילן על שרשיו ועל ניצתו… מדוע בּוֹשש אידו לבוא?!
סיון תש"ד.