סוֹפר־קלסיקן נערץ ונאהב, התוֹפס מקום רב בעולמנו הפּנימי ואשר נהפך לדמות מיתית כמעט, אנו חותרים “לבוא עד תכונתו” עד כדי מגע אישי; ומה עשוי לסייע בדבר, אם לא מכתביו הפּרטיים וכל שכן מכתביו האינטימיים אל בני ביתו האהובים עליו?

מבחינה זו רבי־ענין הם מכתבי טולסטוי אל בתו טאטיאנה, אליה, אל “גוֹלוּבּוּשקא טאניה” זו, הגה, כנראה, רחשי לב ענוגים ביותר. פּעם הוא כותב לה כך: “הייתי רוצה לראותך ולנשקך, אף על פי שאַת נותנת לי רק את לחיך”…

המכתבים מתחילים בשנת 1871, היינו, בהיותו כבן חמישים, ומסתיימים בשנתוֹ האחרונה, 1910, במכתב מנסיעת “בריחתו” הידועה. בלי כל עקיפין הוא מגלה פּה ושם את כל נבכי נפשו. הנה כיצד הוא מגיב על יחסי בתו זו אל מי שעתיד להיות בעלה: “…אילו הייתי נערה לא הייתי נישאת לאיש לעולם. ואשר להתאהבות, הרי מדעתי מה זאת, היינו, שאין זה משהו נעלה, פּיוטי, אלא רגש לא טוב, חולני, לא הייתי פותחת שער לרגש הזה; וגם יש להיזהר שלא להידבק במחלה זו, כשם שאנו נזהרים ממחלות הרבה פּחות מסוכנות: אַסכרה, טיפוס, שָנית”. הרי לך סיכום קצר וחד לענין האהבה, לוֹ הקדיש את גופי יצירתו הבלטריסטית!

נוגעים עד הלב המכתבים של תקופת חייו האחרונה, עליה הוא כותב: “המדוּרה מתקרבת לקצה, והרוח, העומד לכבותה, מתגבר והולך…” במכתב אחר, כחודש לפני מותו, הוא כותב בין השאר: “בכלל הכל טוב אצלי. אם כי איני יכול להתפּאר בעבודה. וטוב הדבר. כבר ליכלכתי נייר די והותר…”

בכל זאת, עם כל הדוֹחק בנייר, שאנו סובלים פּה ממנו כיום, לא הייתי רוצה לקבל את כל הנייר הטוֹלסטויאי הרב ההוא – חָלָק – –