“ביקוֹד”, הוצאת הקיבוץ המאוּחד

נער עם הנערים, שנפלו בקרב.

“…לא לדבּר או לשמוע – הוא כותב אל הנערה – ורק לשאוב מהויה שניה יקרה ולחוש, כי טוב להביט לעינים הבהירות, הסיניות, למצח המתקמט לעתים מאיזה הרהור חולף…”

או:

“…אותה התעמקות בעצמך, עשיית חשבון־נפש פנימי, או שקיעה לתוך ערפלי הפנימיות, אותו עולם כבד רגשות וחויות, המעיק לפעמים בעוצם הלחץ שבו, אך המקנה קוממיות והכרת ערך לאדם”…

זו הבגרות, זה כובד־הראש – והוא רק כבן שבע־עשרה בכתבו את השורות הללו וכיוצא בהן.

רעיונות מקוריים ואמיתיים פזורים כאן על כל עמוד ועמוד – ואיזו שפה ואיזה סגנון! רחשי־האהבה הענוגים והמאופקים ממוזגים בזהרורי הגוּת; ליריקה ותבונה חוברות אשה אל אחותה.

וכמו בדרך אגב הוא נוגע פה ושם גם בבעיות “חילוניות”, שמנהיגי המפלגות מתחבטים בהן, נוגע בהבנה חותכת. הרבה מן המאַלף יש כאן לתוהים על צורת־חיים זו, ששמה קיבוץ. והמבין יבין.

ואחרון־אחרון: זה היחס האינטימי לספרות. המכתבים מלאים דברי הערכה דקים על הספרים שהוא קורא. כשרון ספרותי בלתי־שכיח עצור בהם, ולולא נקטף העלם באבו, ודאי היה זה בא ברוב הימים לידי גילוי מרהיב. בשתים וחצי בלילה (ועליו לקום לעבודה בארבע!) אין הוא מתעצל להעתיק במכתבו מתוך ספר עברי רשימה בלטריסטית שלמה, כדי שתקרא אותה אף היא. הרבה שמות מפורסמים של סופרים עברים ולועזיים מנמרים כאן את הדפּים.

נער יקר נפל, נער נפלא. את נפשו העדינה על אהבתה ושירתה, בשמעו את צו גורלו־גורלנו, השליך מנגד. וגם על הוריו הכואבים, שבאו בשולי הספר לתנות לו, הוא זורק אור מיוחד. סוף־סוף אין יש מאין.