בספר רב־הכובד, תרתי משמע, שהופיע זה עתה בעברית, בהידור כה רב, במוסד ביאליק – “החויה הדתית לסוגיה” – מעניינת אותנו קודם כל אישיותו של המחבר עצמו, ההוגה האמריקני ויליאם ג’יימס (1842–1910), ש“החויות” הללו משכו את תשומת־לבו כל כך. המסמכים הרבים של מקרי “התגלוּת”, המובאים בספר, אינם סוף־סוף אלא ענין לפסיכיאַטרים. ג’יימס הבין זאת, וכחוקר פיכח, הוא קובע בפרק האחרון, דרך סיכום, את ריאַליוּתוֹ של ה“מצוי הראשון” רק עד כמה שזה מתגלה בתוצאות השפעתו עלינו – ולא יותר. ברם, מתוך להיטותו להעביר לפנינו את שפע המסמכים הללו, על כל פלאי פלאיהם, ניכר, בכל זאת, שבחשאי לא היה נקי בשטח זה מאבק סקרנות… (“אין בי משום הרגשה חיה של מגע ומשא עם האלוהות. מקנא אני באנשים שזכו לה”). ה“חוק המוסרי בקרבו” היה, כנראה, מוחשי כל כך, עד כי נדמה היה לו שמישהו עומד על גביו, וכמשה התחנן: “הראני נא את כבודך!” אבל שכלוֹ הכביר עמד לו לשטן.

מתוך לבטים אלה, בין תבונה ואמונה, עולה לפנינו דמות נאצלה, נוגעת עד הלב, עד שאפילו אדם קר כקרח כזיגמוּנד פרוֹיד נפעם ממנה, כאשר נפגשו שניהם באמריקה. “הפגישה עם ויליאם ג’יימס השאירה עלי רוֹשם בל יימחה. לעולם לא אשכח את המחזה, כיצד עמד תחתיו פתאום, מסר לי את תיקו וביקש ממני, שאלך לבדי ולא אמתין לו ושהוא ישיגני לאחר שיסתדר עם התקפת אַנגינה פֶקטוֹריס המתרגשת לבוא עליו. כשנה אחר כך מת ממחלת־לב זו. מאז איחלתי לעצמי תמיד עמידה נטולת־פחד כזאת בפני קץ־החיים הקרוב” (ז. פרויד, חיי ופעלי, “דורון”).

ואיחולו זה, כנראה, גם ניתן לו, כשהגיעה שעתו אף הוא.