יש שאחד מפרחי עורכי־הדין, אשר רק אתמול הוסמך, אוהב לנצל את כוח סמכותו תיכף, במשפט הראשון שלו, שעה שהוא חוקר את העד של הצד שכנגד, ויהי מי האיש, אפלטון או שפּינוֹזה, ניוּטון או שקספּיר (“מַשׂוֹא־פנים אין עמו!”), והרי הוּא פּונה אליו בתקיפוּת לאמור:

– מר שפּינוֹזה, אבקש להוגיע את זכרונך ולענות לי, האם ביום פּלוני וברחוב פּלוני לא נפגשת עם מר רוזנצוייג והוא אמר לך אז כך וכך?… וכו' וכו'.

ברם, פעם, במקרה כזה, התערב כאן קצת נשיא בית־הדין עצמו והעיר לו, לפרקליט הצעיר, שלא יטריד את העד יותר מדי.

– הכיצד?! בית־דין…

הציץ בו הנשיא כאומר:

– טוב, טוב, יודעים אנו גם יודעים. בכל זאת, בכל זאת – – נשיא בית־הדין אפקיו רחבים יותר.

כאיש – הבנתו.