גאוֹנוּתוֹ של גוֹגוֹל ניכרת בפרטים הדקים שלו. הנה חלסטקוֹב ב“רוויזוֹר” מכבד את מנהל־הדואר בסיגריה, והלה, מתוך התבטלוּת, תוחב את זו לתוך פיו במהופך. או איך שהוא מתיחד עם עצמו בחדרו ומונה בקול את שטרי־הכסף המרובים, אשר שולשלו לו מכל צד, ופתאום, תוך כדי ספירה: “איזה שטר מלוּכלך!…”
והכל כאן כאילו רק אתמול ובכל אתר ואתר נכתבו הדברים. לכאורה, ריחוק זמן וריחוק מקום כל כך. החיים היומיומיים בפּטרבּורג מלפני מאה שנה. והנה, בכל זאת, אותו הצייר התמים ב“נווסקי פּרוֹספּקט”, בהקיצוֹ בבוקר מחלומו המתוק לתוך המציאוּת הערומה, הריהו מציץ בחלון: אפור על גבי אפור ואחד הולך וצועק: “בגדים ישנים!”…
סדנא דארעא.
“אַלטע זאכען!”