השם מַטעה. כאילו עסק לנוּ רק עם “רחוב המַדרגות” בלבד, היינוּ עם זו “הסימטה של מדרגות, שבתיה שפוּפים אלה על אלה”. ודאי יש ענין גם בסימטה זו לכשעצמה, אבל באמת “שלוּחוֹת” ארוכות לה כאן, שמפליגות ועוברות ים וּמִדבּר, והסופרת מגוללת לפנינו עולם ומלואו.

החיים הפּעוּטים בפינה “מזרחית” צפוּפה וּמרוּדה זו, על כל המיוּחד והספּציפי שבה, חיי שלום אידיליים מזה, ומוראי שדות קטל רחוקים (“ומשנחת פּגז נוסף, התייפּח מישהו: די, די!!”) מזה. וכל אלה ניתנים לנו בנעימה מקורית, צנוּעה, ללא רברבנוּת, ללא “חברהמאניות”.

כן, הנעימה, נעימת־היסוד. זו הרקמה הנפשית הענוגה, שמלפֶפֶת כאן כל שוּרה, כל משפט, והיא שמפיגה את הקושי של האריכוּת והפירוט והחזרות. ואם בתיאורים מחרידים מסוּימים יש לשער, ש“מבּשׂרה חזתה” זאת, הרי מפליא הדבר, מאידך, כיצד היא יודעת “להתחיוֹת” בזוּלת, לחדור לעולמות לא לה לחלוּטין. כמה דקוּת ועמקוּת, למשל, בדבריה על תחוּשת הפּצוּע הבּוֹדד בשדה, בלילה, עם אבדן רגלו. וכל הסבל העל־אנושי הזה מתרכך ומתעדן בהסתננו דרך קולמוסה.

וגם מהסגנון המקורי הנאה אין להתעלם. בצד הסלנג “המזרחי” בדיאלוֹגים אנוּ נתקלים בדרכי לשון תנ"כיות, שהיא החייתה אותן ואשר איש לפניה לא העלה על דעתו לנצלן. הרי כ' הדמיון הכפוּלה. היא לא תכתוב “הוא דומה לקיפוד”, אלא “כמוהו כקיפּוֹד”. ויפה.

ויש שׂיאים ממש. עמ' 301–306. אלה וכיוצא באלה מעמידים את המספּרת־המשוררת הצעירה בשוּרה אחת עם טובי סופרינוּ. כמוה כמוהם.