תוך אנדרלמוסיות ומַאבקים לחיים ולמות בעולם המעשה ממשיכים אנשי הספר למיניהם לדגור על התורה ועל העבודה, איש איש במקצועו, כלוּאים בד' אמות של הלכה, ודבר אין להם עם כל המתרחש בחוץ. והנה לפעמים, בהגיע מים עד נפש, בכלות כל הקצים מתדפּקים החיים על דלתם של הפּרוּשים הללו, ודוקא מהם, מה“בטלנים” לכאורה, יעמדוּ רווח והצלה.

בספרה “פּוֹרצי השערים”, בפרק “הנופלים יפלו והמחנה יעבור ויגיע”, מגוללת ברכה חבס את פּרשת השיירה שיצאה מפּוֹלין לרומניה, ובקוֹנסטנצה, ברגע אחרון, נאסרה עליה ההפלגה באניה. האנשים היו בכל רע. כל ההשתדלוּיות מצד בעלי השפּעה שונים לא הועילו. אז ניצנץ רעיון במוחה של השליחה, רבת המרץ, רות קליגר, לפלס לה דרך אל המלומד גלה־גלקצמן, מורהו הנערץ של הדיקטטוֹר, המרשל קלינסקי, זה “הפּוֹסק האחרון”. הפּרופיסור הישיש, אחד מחסידי אומות העולם, היה שקוּד אותה שעה על תרגום התנ"ך לשפה הרומנית. “רות ידעה, כי הוא יושב ועובד בחדרו באוּניברסיטה של בּוּקרשט, פרוש מן העולם, ומסרב לראות אדם, אך היא החליטה להגיע אליו ויהיה מה!”

וכאן כותבת ברכה חבס שוּרות אחדות, שמַדמיעות את עיני הקורא על כרחו:

“יש שעות של הכרעה. היעוּד נותן תעצוּמות־נפש לשליחי מצוָה, ובכוחו לשים בפי השליח דברים הפותחים לבבות. בעינים פּקוּחות לרווחה הקשיב הישיש, בעל זקן־השׂיבה, אל בת עם התנ”ך, כשהיא מתנה לפניו את מצוּקת בניו. שעה ארוכה שתק ולבסוף אמר: כן, אני אעזור!"

והוא עזר.