“כשבאתי אליו בפעם הראשונה” – מספּר מוֹפּאסאן על פלובר – “הסתכל בי ואמר: ‘אלי, כמה דומה אתה לאלפרד הטוב שלי! ולא תמוה הדבר, שהרי הוא היה אחי אמך’”.

אותו אלפרד, דודו של מוֹפּאסאן, מילא תפקיד ראשי בעיצוב דמותו הרוחנית של פלובר, השפּיע עליו בכיווּנים שונים, פּיתח בו את כשרון הכתיבה וכו', והיא שחוֹללה את היחס האינטימי של הסופר הקשיש אל חברו הצעיר, פּרשה ידועה ברוּבה. ברם, רוצה אני להתעכב עכשיו על אותו ליל־שימורים מיוחד במינו, שעבר פעם בין שניהם, בו עסק פלובר בשריפת המכתבים, שנצטברוּ אצלו במשך עידן ועדנים, מכתבים ישנים גם חדשים, ועיני מוֹפּאסאן רואות.

“תודתי לך, נערי, על שבאת. עונג רב לא נכון לך הפּעם; אני מתכונן לשרוף ערימת מכתבים. איני רוצה, שיהיו נקראים אחרי מותי, אבל לעסוק בכך בהיותי לבדי קשה לי. ובכן, תבלה הלילה אצלי” וכו'.

ולהלן:

“זוהי חתיכה של חיי. חלק אשמור – ואת השאר אשרוף. שב, נערי, ועיין באיזה ספר, ואני אגש אל מעשה ההשמדה”.

"מכתבים ראשונים לא היו בעלי חשיבות יתירה, אבל הנה הוציא מכתבים ארוכים, שהשקיעוהו בהרהורים.

" ‘אלה הם מכתבי ז’ורז’ סאנד' – והוא קרא מהם לפני מקומות נהדרים, ובהתלהבוּת הטעים:

" ‘הו, אדם גדול היתה אשה זאת’… – ואני ראיתי דמעות נוצצות בעיניו ומתגלגלות על לחייו".

כדאי היה לעמוד בחוץ ולחזות בעד החלון בשני הצרפתים הגדולים הללו, בבן הנ“ט, המשליך בדמע לתוך “האש אשר על האח”, חתיכות חתיכות מחייו, ואת חברו בן הכ”ט, המסתכל במחזה.

והמלאכה תמה.

‘זו היתה ערימה, שמעולם לא יכולתי לא להביא בה סדר ולא להשמידה, עכשיו נעשה הדבר. תודתי לך, לך לישון’.

“נתרחקתי אל חדרי אבל לישון לא יכולתי. השמש כבר עלתה והאירה את הסינה” וכו'.

פלובר ירא להיות בודד תוך עיסוקו זה, ואשריו שהידיד, אשר נענה להיות עמו בלילה ההוא, לא היה אלא גי דה מוֹפּאסאן.