בן דורם של פּושקין ולרמונטוב היה המשורר הרוסי המקורי הזה, ובעוד שנקרסוב, הנופל ממנו הרבה לדקות ולעדנה, זכה להיזכר בנשימה אחת עם השנים הגדולים ההם, הרי הוא, טיוטצ’ב, נשאר בצל, ורק בימינו התחילו יחידי סגולה להתעניין בו ולהרימו על נס. הוצאת הספרים על שם צ’כוב בניו־יורק, הוציאה עתה קובץ “שירים נבחרים” שלו, שירים ענוגים, ומאלה מבהיק ביותר השיר הקטן “אהבה אחרונה”. שיר נפלא. האהבה הראשונה כבר הושרה די והותר, ואילו את האהבה האחרונה, שמכמה בחינות היא עולה על הראשונה, תינה הוא – ואיך תינה!
אֶת חֲצִי הַשָׁמַיִם כָּבַש צֵל,
רַק שָׁם בְּמַעֲרָב תּוֹעֶה זַהֲרוּר – –
וכו' וכו'.
אחרי מות נקרסוב כתב דוסטוייבסקי ב“יומן הסופר” בין השאר: “היה, לדוגמה, בשעתו המשורר טיוטצ’ב, בעל היקף רחב יותר ואמן גדול יותר, ובכל זאת לא יתפוס טיוטצ’ב לעולם מקום ניכר וקבוע בזכרון בספרותנו כזה, שיישאר, בלי ספק, לנקרסוב”. והנה כיום מי יוכל להתענג על שירי נקרסוב? ואילו עם טיוטצ’ב אנו מסוגלים להתייחד בדביקות כמו עם פּושקין ולרמונטוב.