קוראים וקוראות מטיפוס מסוים, שאינם שלמים עם עצמם, אומללים בעולם האהבה וכוחותיה, עטים על פּרוסט, ג’ויס, וירג’יניה וולף וכו'. את ג’ויס, את ג’ויס הבו להם עם הריחות האהובים עליו (עי' “האמן כאיש צעיר”). כאן, כאן הם מוצאים להם בית־מנוס. את הבלטריסטיקה הבריאה, הטבעית אין הם סובלים.

מעניין הדבר, שווירג’יניה וולף עצמה באחת ממסותיה נותנת דעתה באופן מיוחד על הסופרים הרוסיים ומתעכבת בהתפּעלוּת על הסיפוּר “גוּסב” לאנטוֹן צ’כוֹב. היא הבינה בחשאי, שהיסוד המטפיסי אצל הריאליסטים הגדולים הללו מכריע את כל ה“מטפיסיקה” המלאכותית של האסכולה שלה.