(שלושים למותו)
כי שם שניאור אקרא, מיד מלפפים אותי שיריו הראשונים, אותם שר עם שחר, שחרו – שחרנו, שירים תופסי לב: “את כל לבה מסרה לו”, “צמאים נצאה בבוקר”, “ובסגור שר החיים לאדם” וכו' “ויהי בהתלקח המערב” ועוד ועוד, ועל כולם זה שיר השירים אשר לו: “מבכים את הפּרח שצץ בכלא זכוּכית”, שביחוד עכשיו אנו חשים את הדברים כתומם:
אַךְ אֵין מְבַכִּים סֶלַע, סֶלַע בֶּן נְצָחִים,
שֶׁנָשָׂא רֹאשׁ בְּגָאוֹן, עֲרִירִי וּבֶן־חוֹרִין –
וּפִתְאֹם רָעַד, נבְקַע וְנָפַל בִּשְׂחוֹק רַעַם
וְהִשְאִיר שְׁאוֹל עֲמֻקָה שֶׁל אֹפֶל וּמִסְתּוֹרִין.
כוחות איתנים הושקעו בכל אשר בא אחר כך, חזוֹן והגות. שירים ארוכים למיניהם חובקים אדם וטבע, כרך ויער, תבל ומלואה.
רַק תֵּבֵל זֹאת בּוֹגֶרֶת לִי הַנִיחוּ!
עִם קָמַת גְאוֹנֶיהָ הַמָזְהָבָה
עִם שֶׁמֶש בָּשֵׁל זֶה – תַּפּוּחַ אֵשׁ וָשֵׂכֶל
– – – – – – – –
עַל סַף תַּגְלִיוֹת גְדוֹלוֹת, אוֹ עַל פִּי שְׁאוֹל…
ושירי הנבואה! מרימים על נס את “ימי הבינים מתקרבים”, אבל מפליאה פּי כמה נבואתו על הדיפת ישוּ ממצבו.
יוֹם יָבוֹא, וְהוּא לֹא רָחוֹק,
וְגֹרַשְׁתָּ מִכָּל אַרְצוֹתֵיהֶם,
מִמִגְדְלֵי־הַפַּעֲמוֹנִים
וּמִצַוַאר יֶלֶד וְאִשָׁה.
וְהָשְׁלַכְתָּ, כְּנֵצֶר נִתְעָב,
מִכָּל הַהֵיכָלִים הָרָמִים וְכוּ'
חזּות קשה זו, לכל פרטי פּרטיה, הלא קיימו הנאצים בדייקנות, כאילו דברי שניאור היו להם לעינים.
אף־על־פי־כן אין בכל ביצירות האדירות הללו כדי להאפיל על אותם השירים היקרים, שירי נעוריו, אשר התפרצו מתחת קולמוסו רצופים, זה אחרי זה, עם ראשית אונו… כמה שנאמר “במלאך” הלרמנטוֹבי:
וּצְלִילֵי שָּמַיִם הַחֲלֵף לֹא יָכְלוּ
שִׁירֵי הָאָרֶץ…
(לרמונטוב)