בפרק זכרונותיו על צ’כוב מספּר איוואן בּוּנין על טיוּל לילי אחד, שעשו שניהם, בו אמר צ’כוב פּתאום:
– היודע אתה, כמה שנים עוד יהיו קוראים אותי? שבע.
– מדוע שבע?
– נוּ, שבע וחצי.
– אתה משורר, אנטוֹן פבלוֹביץ – אמרתי. והדבר, ששירה יש בו, חי זמן רב וככל שיאריך ימים, כן יוסיף כוח… כיין הטוב.
כן, השירה היא השאוֹר שבעיסה, ורק בזכותה מתקיימת הפּרוֹזה. רק היא, השירה, אוֹצלת לה לפרוֹזה את הנצחיוּת. מ“מסעות בנימין השלישי”, למשל, אין אני זוכר אלא את קריאת התרנגול: “וקורא קוּקוּריקוּ בזעף ובהתלהבות רבה כל כך, עד שכמה רגעים אחרי הקריאה היתה נשמעת בת־קוֹל מתגלגלת ומנהמת בגרונו”…
זהו! כל זמן שתרנגולים יתהלכו עלי אדמות וישמיעו את קריאותיהם בתוספת אותה “בת־קול”, לא ימות מנדלי. ומאידך: פּרוֹזה יבשה בתכלית, פּרוֹזה שבפרוֹזה, שהכל יש בה, רק לא שירה, – תחלוף עם הרוח ועתיד אין לה. עתיד? גם הוֹוה אין לה!