בגינת הירק שלנו, בימי ילדותי, אהבתי יותר מכל את הפּרגים בלבלוּבם, את העלעלים הענוגים והמגוּונים הללו, לבן ותכלת, אשר הרהיבוּ את העין ממעל לטרפי הלפת והנפוס, הצנוֹן והגזר וכו'. בראשית היו הפקעים; אלה נסדקו ונפתחו לאט לאט עד שהציצו ציץ. בקוצר רוחי השכמתי בוקר בוקר לראות עד היכן התקדם הדבר.
והנה אירע שסבלנוּתי לא עמדה לי ואני נכנסתי לבין הערוּגות ופתחתי את אחד הפּקעים הסדוּקים בידים והוצאתי את הניצנים קודם זמנם. מיד ניחמתי כי עשיתי זאת. שכּן דלים ועלוּבים היו אלה, תלוּיים ברפיון, ללא רוח חיים.
אַל תדחקוּ את הקץ!