ב“ספר ויטבּסק”, במאמרו רב־ההיקף של י. ז. וולפסון, אנו מוצאים גם את פּרשת “ראשית הבּוֹלשביזם” בעיר זו. בפרק “נסיעתי למוֹסקבה להשתדלוּת”, השתדלוּת לשם העברת רוע הגזירה על החרמת בתי הכנסת, משרטט וולפסון דרך־אגב את דמוּת־דיוקנו של קלינין:

…“איש בעל קומה לא גבוהה, רזה, כוּלו פּשטוּת ואדיבוּת; מאחוריו שומר ראשו, דוקא גבה־קומה ומטיל אימה. קלינין נכנס לחדר הפּקידות ובפנים מאירות ניגש אל המחיצה שעמדה בינו ובין קהל המבקרים. עמדתי על יד הדלת והסתכלתי במחזה. הרושם היה כביר. ראש המדינה, שהוא כמעט בדרגה של הצארים הרוּסיים, עומד כאחד האדם ומשוחח בפשטוּת עם “נתיניו”, עד כדי כך שפּונים אליו בענינים פּחוּתי־ערך. האיכרים דרשוּ שיתנוּ להם סוּסים. אשה אחת פּנתה אליו, שיתנוּ לה נעליים. הוא ענה לה, שגם נעליו מטוּלאות הן, הרים את רגליו ובחיוּך הראה לה את נעליו”… (עמ' 425).

קלינין סימל בלי ספק את הגרעין הנעלה של המהפּכה האוֹקטוֹבּרית, את גרעינה האמיתי, אבל הוא “בטל בששים” בתוך כוחות ההנהגה האחרים. “מאחוריו עמד האיש המטיל אימה”. אילו היוּ חבריו בשעתו והבאים אחריהם קלינינים כולם, כי עתה קיבל כל הענין צוּרה אחרת בתכלית. וגם אנחנו לא היה מצבנוּ כפי שהוא בשעה זו.