לכאורה רק אגדות, לא מציאוּת, אלא דמיון; לכאורה משורר רחוק מהחיים הממשיים, “בטלן” לפי שורש נשמתו, אבל בהיותנו צוללים באגדות אלה, אנו רואים כמה ספג האיש את תמציתה של המציאוּת הערומה בטרם נתן לנו אשר נתן. בחינת גשמי נדבות, נושאי ברכה, מתוך אֵדים עכורים.
באצטגנינות שלו סקר את הכל. זו הבוּשה להודות, שאין אנו רואים את בגדי־החמודות של המלך – כלום אין לתתה ענין למוּסיקה המוֹדרנית ולציור המודרני מטיפוּס מסוּים וכו'? או אותו הסיפוּר הנפלא על הברווזון המדוּמה, שיצא מתוך ביצת ברבור וסבל נוראות משנאת הסביבה עד שנזדמן עם משפּחתו־מכורתו – ומצא את תיקוּנו. כאילו בשבילנו נכתב הדבר. האין זה הסיפוּר הכי טוב בכל הספרוּת ה“ציונית”?
בעל אגדה ולא ריאליסט? אבל הנה דוקא באחד מדבריו הפנטסטיים ביותר הוא מתאר דרך אגב, כיצד הנידון לתליה, רגעים אחדים לפני עלותו לגרדום, רואה בעד הסוֹרג את ההמונים הסקרנים ברוצם לכאן בהוּלים ולהוּטים לראות, לראות!!… ב“מומנט” מחריד זה הוא מעמיד בצל את כל הריאליסטים הגדולים למיניהם.
הוא אשר אמרתי: מתוך שקלט כל כך את המציאוּת במערומיה, היה בכוחו לתת לנו את כל ה“פנטסיות” הנעלות הללוּ.