קנאה ותחרוּת בין אנשי הרוח מצוּיות רק אצלנו ה“ניהיליסטים”, ואילו אבותינוּ “הטהורים והקדושים”, כך מקוּבל לחשוב, היו נקיים מכל אלה. ואין הדבר כן. בילדותי, זכורני, בזמנים ובמקומות ההם, היו הרבנים וראשי הישיבות דוחקים, עד כמה שידם היתה מגעת, את רגלי המגידים, שנזדמנוּ לעירם, אף־על־פּי שהקהל להוּט היה אחריהם ביותר ורץ אליהם, כמו האנשים היום אל הקולנוע. קול ערב היה להם, ניגוּן מיוּחד, כובש לב, והם שירבבוּ לתוך דרשותיהם גם דברים חילוניים, “בּלטריסטיים” ממש. אבל אנשי התורה המקומיים, ה“דיקטטוֹרים”, הציקוּ להם כל כך, עד שפּעם, בשעה הקבוּעה, בבוא המגיד אל בית המדרש, ועמו כל הקהל הנוהה אחריו, מצא על הדלת מנעוּל גדול וכבד. בעל הדרת־פנים היה האיש, חסון־גוּף, ובאפּוֹ כי עז, תפס במנעוּל, ניענעו אילך ואילך, עד שזה חישב להישבר. אלא שבינתיים “גברו האראלים” – והשמש בא וּפתח.
המגיד עלה על הבימה והתחיל באגדה התלמוּדית על משה רבנוּ, שעלה למרום והמלאכים התמרמרו: “מה לילוד אשה בינינו?!” עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו התערב בדבר ואמר למשה: “אחוֹז בכסא הכבוד והחזר להם תשוּבה”. ומשה השיב כהלכה: “למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם?!” ומכאן פנה אל הרבנים שלא בנוכחוּתם: “מה אתם יודעים מהחיים הממשיים בחוץ, מפּשוּטי העם וסבלותיהם?!” ובכיווּן זה הפליג והטעים והרחיב את דבריו, שמהדהדים באזני עד היום. אלמונים ונפלאים היו המגידים הללו – הבוּ גוֹדל להם!