בזכרון־יעקב לפני חמש שנים היינוּ יחד, ב“בית דניאל”. בקלוּת, למרות גילוֹ, צעד מסלע אל סלע בדרך טיוּלנו אל הים. ובקלוּת זו גם קפץ בשטף שיחו מענין לענין, מהוֹוה לעבר וּמעבר להוֹוה. על אישים בּוֹלטים, שבימי חרפּי העסיקוּ את דמיוני לא מעט, סיפר, שאני רק לשמע אוזן שמעתים, אם לדבר בשפת איוֹב, והוא – עינו ראתם. על נציגינו ב“דוּמה” הרוסית, על וינאוור, הארי שבחבוּרה, שמיליוּקוֹב אמר עליו, שאין צלוּל מוח כמוהו. הרבה, הרבה זכר, פּרטים ופרטי פּרטים, כבוֹר סוּד שאינו מאַבּד טיפּה.
ומכאן – אל העבר הרחוק. אל תקופת הבית השני, בה היה בר הכי. שׂכל ישר, שלא סבל פּלפּול ועקמימוּת. על ספר חדש אחד, שמחברו ניגש אל תקופה זו בסברות נועזות, חריפות, פּסק קצרות: “נישט געשטויגן, נישט געפלויגן!” כלומר, עורבא פרח. ולו יש להאמין.
עם כל השתקעוּתו בימים קדוּמים, לא נרדם אף לרגע העתונאי שבו, העתונאי המוּבהק, הער לכל המתרחב מסביב, מקרוב ומרחוק, בעל האינטוּאיציה החזקה.
איש חלק, לכאורה, בתכלית הפּשטוּת, ללא “תהומות”, ובכל זאת כשהוא מספּר ב“זכרונותיו” על שנת מאסרו בהורקי, עיירה סמוכה לעירי אורשה (על שהדפּיס ב“הזמן” את הכרוּז הוויבורגי), הריהו מעיד על עצמו: “זו היתה השנה הטובה בכל ימי חיי”. אמירה הראויה לפילוסוף קדמון.
כן, מצד אחד מין סוקרטס, ונאמן למסורת אבותיו מאידך.
פּעם בלוויה רבת קהל, ראיתיו עומד וגבו אל שער בית העלמין.
– מדוע אינך נכנס עם כולנו? – שאלתיו.
– אני כוהן… ענה בלחש.
והנה סוף סוף נכנס אף הוא.