בדמי ימיו מת האדם היפה והמשורר הגדול הזה, אבל הספיק לקחת מיד הגורל כפליים מאחרים. עלמות אהבוהו, עלמות רכות וענוגות. כך שהוא חי מעט ו… הרבה.

על פרשה מעניינת זו יש לקרוא בפרק “מוֹטיבים גנסיניים” למנחם פּוֹזננסקי (“דמויות מלוות”, הוצאת הקיבוּץ המאוּחד). תחילה חורף, שלג, נערות שתים ועוד שתי נערות אחיות ועוד נערה, כולן שואפות צלוֹ של איש גבה־קומה, אָציל, סופר וכו'. אחת מאלה, צילה לוין, ילידת בוברויסק (אחרי נישוּאיה: צילה דראפקין, משוררת ומספּרת באידיש, באמריקה, 1956־1888), מתארת במכתביה את אהבתה אל גנסין, בהיותה בת שמונה־עשרה, אהבה רבת־סבל עד כדי נסיון להתאַבּדות (“ניסיתי לתלות עצמי בעניבה שענבתי ממַחלפוֹתי”). ובסיפוּרה האוטוביוגראפי בתוך קובץ שיריה וסיפוּריה, שירים וסיפוּרים נפלאים (“אין הייסן ווינט”, ניו־יורק 1959), היא כותבת על גנסין בין היתר: “כפעמון טבוּע במצולות ים נשמע קולו, כמו מבעד לערפל, כמו מבעד לשאון גלים רחוקים”.

זאת היא אהבה!

בכל זאת… בכל זאת גם עליו עברה כוס. בסיפוּרו “הצדה”, הדבר השלם והמשוכלל אשר לו, הוא מתנה את כאב הקנאה בבית הנערה האהובה לאמור: “וחגזר (הגיבור הראשי) הרגיש פּתאום לחיצת־לב איוּמה וזרם דם רותח שטף אל פניו וסלד את עיניו: מה הוא עושה פה!!” וכו'.

כי אין לך אדם מאוּשר, אהוב האלים והאלות, שאין לו שעה אוּמללה אף הוא.