פּינת תא ברכבת, ספסל מול ספסל, מקרבת את הנוסעים זה לזה, אם כי לא הכירו איש את אחיו קודם, עד ששיחה ערה מתקשרת ביניהם. מדברים בחשק, בהתלהבות ונוגעים, עד כמה שאפשר, גם בענינים “עדינים”, שהשתיקה יפה להם.
לא ניחא להם קצת רק מצד האיש היושב בסמוך, שאינו מתערב בשיחה. רואים הם אותו כאחד חכם, העולה עליהם בהשכלתו והמבטל אותם בלבו. רגע רגע הם פּוֹזלים אליו בעיניהם בדרך־ארץ, ביראת־כבוד כבוּשה. ברם, אוי ואבוי לו, לשתקן זה, אם אין הוא מתאַפּק ומטיל מלה לתוך השיחה אף הוא. בבת־אחד איבד את עולמו!