ב“מולד”, חוברת 83, מתורגם מאמרו של הסופר האנגלי ג’ורג' אורוול, בו הוא מתפּלמס נמרצות עם טוֹלסטוֹי על שזה ביטל את שקספּיר ונימק את הנימבוס שלו במין “סוּגסטיה אפּידמית”. “מה העלה בידו?” – טוען בעל המאמר – “כעבור ארבעים שנה אחרי דברי ביטולו עדיין שקספּיר עומד בלי שתפּוֹל שערה מעל ראשו” וכו' וכו'. ברם, תוך כדי כך הוא מַבליע: “ככל סופר, גם שקספּיר יישכח במוּקדם או במאוּחר”. פּירוש הדבר, שהדורות הבאים ביחסם לשקספּיר יזדהוּ עם טוֹלסטוֹי. ובכן, הודאה במקצת (אגב: “ככל סופר?!” אילו היה באמת כך, כלום כדאי לנו ליטול קולמוס ביד?).

ואשר לעצם הסוּגיה – פנים לכאן ולכאן. סימן לא טוב הוא לשקספּיר, אם בר־סמכא ודק־טעם כטולסטוי נתרשם ממנו לשלילה, אבל, מאידך, מצוּיים בני־סמך ודקי־טעם אחרים, כגון היינה, שמדברים עליו בהתלהבוּת יתירה. טוֹלסטוֹי, ייתכן, לא עמד על המומנטים השיריים שביצירת שקספּיר וקלט רק את ה“פּרוֹזה” שבה.

אם כך ואם כך ו“הסוּגסטיה האפּידמית” כשלעצמה עוּבדה היא, ואם אינה ענין לשקספּיר, הרי יש ויש לתתה ענין לסופרים מסוּימים, בני זמננו.