אין שיעוּר לערכן של אגרות סופרים גדולים, ביחוד אם אלה נכתבו ללא הרהור כלשהו: אולי הן עתידות להתפּרסם ברבים ביום מן הימים.

כמה עדינוּת, אצילוּת, לבביות ושׂכל, שׂכל, שׂכל שוֹפעים מכתבי פלובר! ויש שהוא נוגע עד הלב: “בעת האחרונה אני מרגיש, שכוח הכתיבה שלי תש, והאמוּנה בעצמי פּוֹחתת והולכת” וכו'.

דוֹסטוֹייבסקי במכתב אל סטראכוב: “בפילוסופיה אני שוואך”, אף על פּי, שדוקא בספירה הרעיונית עלה על חבריו, וטוֹלסטוֹי מקטין במכתביו את ערכו של “האדון ועבדו” (“אידיאה סחוּטה”), סיפּוּר, שלדעתי הגיע בו יוצרו עד נקוּדת הגובה שלו. לידי הרהורים שונים, רבי ענין, מביאים אותנו המכתבים הללוּ.

ברם, לשׂיא הספרוּת האפּיסטולרית אני חושב אותה פיסקה במכתבו של מנדלי שלנו אל מרדכי ספּקטוֹר. זה האחרון ביקש ממנדלי סיפּוּר בשביל מאסף שערך. והנה מתנצל לפניו מנדלי באידיש (המכתב נדפּס בספר זכרונותיו של המו"ל שרברק), על שעד היום לא נענה לו, והרי הוא מסיים לאמור: …“און צום סוף מוּז איך אייך זאָגען, איז מיר נמאס ומאוס געוואָרן די גאנצע שרייבעריי” – –