לוגו
כלבים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

נזקקתי לטיפול רפואי. הרופא בדק אותי ולאחר נאום תוכחה קצר ציווני להקדים בשינה ולהשכים קום, להקציב שעות מספר למנוחת צהרים, להתעמל ולערוך טיול קצר מדי בוקר בבוקרו (רצוי בסמוך לזריחה), להרבות באכילת ירקות, פירות, ביצים ובשר (רצוי בשר עוף) ולמעט באכילת לחם ודיסות, לספוג מיצים ולהימנע משתיית משקאות חריפים וכיוצא באלה עצות שונות ומשונות כיד חכמת הרפואה הצולחת על הרופאים שעה שהם מאמצים את שארית כוחות בקיאותם כדי לעזור לחולה או למי שנראה להם חולה ולטהר את מצפונם על נטילת שכר.

תחילה סירבתי למלא אחרי הוראות הרופא ולעגתי לעצותיו. אולם, לאחר שהלה הצהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מנער הוא את חצנו מכל אחריות לבריאותו, נסוגותי קמעה מעמדותי והתחלתי מקיים חלק מן המצוות.

פתחתי במצוות עשה. ואם כי עדיין מאחר הייתי בלילות עשיתי מאמץ נואש: השכמתי עם שחר ויצאתי לטייל מלא טינה ותרעומת ורוטן על הרופא שלי בפרט ועל כל הרופאים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא בכלל. עם שטיילתי התנדפה הטינה והתחלפה בהתרעננות ורווחה, והתרעומת הפכה להנאה וקורת־רוח.

ירדתי אל הבקעה המובילה לשייך באדר, ומשם סטיתי הצידה והילכתי על פני הכביש החדש בואכה בית הכרם.

החמה האירה בכל תוקפה, אך היקום השהה בכוונה את שלוות הלילה, והעיר התרפקה עדיין על ההתעוררות הסואנת כאותה עלמה בסרטי קולנוע (ואולי גם בחיים) הנצמדת באחרונה אל בחיר לבה לאחר שצילצל כבר פעמון הרכבת העתידה להסיעו לחזית. דומיה מוחלטת שררה סביבי. הלכתי והתענגתי.

לפתע הופרה הדממה וקול צלילים רוטטים הגיעו לאזני. הלכתי בכיוון הקול שגבר והלך ככל שנתקרבתי. כסבור הייתי שזוהי תפילת בוקר של ערבי. תפילה מסולסלת ויללנית. שעה שדימיתי כי נמצא אני סמוך למקור הקול נשתתקו הצלילים והתפילה נדמה. עמדתי וחיכיתי עד שתשתמע שוב. ואמנם, כעבור זמן־מה ירשה מנגינה רכה וערגנית את מקום התפילה. שעה קלה זרמה הנגינה ברציפות. לאחר מכן נתהוו פרצות ברציפות זו והיא נתקטעה והלכה. מרחב ריק נפער בין קטע לקטע. אף כל קטע כשהוא לעצמו נתכווץ ונתקצר והפך ליבבה, להתיפחות ספק משל אשה, ספק משל תינוק עזוב לנפשו. שוב הרמתי פעמי והתקדמתי. ההתיפחות עברה ליללה. זירזתי את קצב הילוכי ומוחי מלא השערות על טיבה של היללה: תן? שועל? חתול? כלב?

בינתים הגעתי אל שוחה קטנה ונעצרתי, שכן היה לבי סמוך ובטוח כי שוחה זו היא היא מקור הקול. עיני הבחינו בשני כלבים. האחד רבץ בתוך השוחה על בטנו, צווארו משורבב, ראשו מונח על הקרקע ועיניו – עיניים קמות ועצובות – נעוצות בשמים. מראהו היה כזה של כלב מחונך, עדין ומפונק (הייתי אומר גזעי לוא היה לי מושג כלשהו על גזעיהם של כלבים) אזניו ארוכות, ראשו מוארך, גופו כחוש וגמיש וכולו אומר אצילות. את לובן שערו בזאו פסי שחור חלזוניים. חיצוניותו הנאה לא התישבה עם סביבתו המבחילה: השוחה היתה מלאה קיא, צואה ודם.

הטלתי מבט חשדני בכלב השני. הלה עמד מחוץ לשוחה. כלב חוצות רגיל, שאוזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דליל ומראה שערו ספק לבן, ספק חום, ספק צהוב, אך ללא ספק מלוכלך. עיניו אדומות ומשולהבות, פיו פעור ומלתעותיו חשופות. הוא הוא שיילל עד שהשגיח בי. משהשגיח בי חדל מיילל.

אותה שעה התחיל העולם מתנער ובדומיה שהשתררה שוב לא היה מן השלווה והרוגע ההרמוני שלפני כן. אדרבה, היה בה משהו מן החרדה. מכל מקום, אני הרגשתי היאך משתפכת בי עצבנות. כמעט ועמדתי לברוח אלמלא הכלב הראשון שהרגיעני. הוא קם על רגליו, במאמצים נואשים טיפס על קירות השוחה, גלש למטה ושוב טיפס עד שעלה מתוכה ופסע לקראתי בפסיעות איטיות ורפויות, עם שכל אחת מרגליו צועדת בנפרד ללא התחשבות כלשהי בשלוש חברותיה, ועל פניו ארשת סבל פיסי, השלמה (אך לא כניעה) עם הגורל והתעלות רוחנית. משקרב אלי הזדקף בעמדו על רגליו האחוריות והושיט לי את רגלו הקדמית כדרך שעושים כלבים מאומנים.

באותו מעמד נזכרתי במעשה שסח לי חבר, אשר בילה את מרבית ימיו במזרח הרחוק. חבר זה רגיל היה לנסוע בריקשה, כלומר עגלה הרתומה לבן אדם, בלי שחש מוסר כליות כלשהו ובלי שראה בכך משהו בלתי טבעי. יום אחד נזדמן לו ריקשה (השם מוסב הן על האדם והן על העגלה הרתומה לו) שתוך כדי ריצה פתח את פיו ופנה אליו באנגלית צחה:

– האם אדוני הוא יליד סין או אינו אלא אחד מנציגי ההון האמריקני והאימפריאליזם הבריטי?

חברי נזדעזע. מיד עצר את האדם־סוס, ירד מן העגלה והלך לצדו שעה ארוכה בלי ששם לב למבטיהם התמהים של העוברים ושבים, שהסתכלו בפליאה על אירופי המהלך ברחוב בחברת ריקשה ומשוחח עמו שיחה ידידותית. תוך כדי כך הגיעו למחוז חפצו של חברי ונפרדו. משנכנס חברי למשרדו ושקע בכורסתו עלה על דעתו הרעיון שכדאי להעסיק את הריקשה הנאור כפקיד במשרדו. ירד במרוצה אל הרחוב, חיפש וצעק ושאל עוברים ושבים, אולם הכל ללא הועיל. עקבותיו של הריקשה לא נודעו.

לחצתי את הרגל הכלבית המושטת ואמרתי באדיבות כנה:

– נעים מאד להכירך. שמי בנימין.

הכלב כשכש בזנבו והשיב לי:


 

ב    🔗

אף לי נעים מאד הדבר. מאד מאד. כל הפגישה הזאת יש בה משום הפתעה נעימה בשבילי. ומצטער אני, מר בנימין, של שאין לאל ידי לגמול לך כפעלך ולגלות לך את שמי. אין זה ענין של רצון או אי־רצון. הדבר תלוי במסיבות חיצוניות. יהא לבך סמוך ובטוח כי ברגע זה לא הייתי יכול להמציא לעצמי הנאה גדולה מזו שהיתה עשויה להיגרם לי אילו הצגתי את עצמי לפניך בשמי המלא. אך דא עקא, מר בנימין הנכבד, אין לי שם. פשוטו כמשמעו – אין לי שם. אין פירושו של דבר שאני הנני בן בלי שם במשמעותו המיוחדת של ביטוי זה. חס וחלילה. אני הוא הכלב, גיבור סיפורו של פרנץ קפקא “חקירותיו של כלב”, שהוא ראש וראשון בקובץ הסיפורים הקרוי בשם “החומה הסינית הגדולה”. רואה אתה, איפוא, שעם היותי נטול שם אינני בן־בלי־שם. אדרבה, דומני שלא יהיה בדברי משום גוזמה או התפארות שוא אם אומר שמפורסם אני למדי לפחות בחוג מצומצם של מעריצי הסופר פרנץ קפקא. הואיל ומפקפק אני אם גם אתה נמנה עם אנשי החוג הריני סבור כי לשם היכרות יתר רצוי שאחזור בקצרה על תוכנו של הסיפור, וממילא אספר את תולדות חיי ואף אציג את עצמי לפניך במלוא שיעור קומתי.

אם מצפה אתה לעלילה מרתקת מוטב שלא תתחיל להקשיב משתתחיל ותתאכזב. אין עלילה בחיי, אין הרפתקה במעשי ואין פאבולה בסיפורי. לעומת זאת, יש בהם חוויה ומחשבה והתלבטות, שכן מטבעי אינני כלב רב־פעלים, אלא עמקן ונקרן ופילוסוף, כלב העיון והמחקר, שבהם כוחי גדול.

דחיפה ראשונה לתהייה על קנקן העולם שימשה לי פגישה עם שתי תופעות שהתרחשו בבת־אחת והתלכדו לחטיבה אחת, אף שכל אחת ואחת מהן נקלטה לפי דרכה: זו בחוש הראייה וזו בחוש השמיעה. שמעתי מוסיקה ונדהמתי. הכלבים רקדו כמכושפים בכוח הנגינה. תוך כדי ריקוד עמדו על רגליהם האחוריות, הזדקפו וגילו את ערוותם. מאז חותר אני אל צפונות ההוויה. מה הכלבים הללו גילו את ערוותם אף אני מנסה לגלות את ערוות ההתרחשויות ולהסיר את הלוט מעל פני סיבותיהן ותכליתן.

הצגתי לעצמי את השאלה: מנין בא לנו מזוננו? הצגתיה לעצמי והצגתיה לחברי הכלבים, העמדתי פנים של טיפוס חברותי, חדרתי אל כל החברות ואל כל החוגים, התידדתי עם כלבים בודדים מכל הסוגים, נטפלתי אל כל המעמדות שבציבור הכלבים, התהלכתי עם נציגים שונים של המין הכלבי, אף נשאתי עיני אל הכלבים הננסים הנישאים באוויר – תשובה על שאלתי לא מצאתי. ביתר דיוק התשובה היתה – שתיקה.

ולא שתיקה שבהשתמטות ובהתחמקות שהיא העדר רצון לדיבור. השתיקה שהשתררה כל אימת שהצגתי את שאלתי היתה שתיקה כבדת משקל, חיובית, עמוקה. אף־על־פי־כן היתה זו שתיקה ותו לא.

מתוך יאוש שקעתי בנבכי עברו של הגזע הכלבי, פשפשתי בתולדות אבותינו וחיפשתי אצל הראשונים את הפתרון שלא ניתן לי על־ידי האחרונים. לאחר יגיעה רבה מצאתי משהו מעין תשובה בזו הלשון: האדמה היא הנותנת לנו את מזונותינו. לשם כך מרטיבים אנו אותה כמיטב יכולתנו הפיסיאולוגית ומגרדים אותה ברגלינו כמלוא כוחנו הפיסי.

לכאורה, יש כאן ענין של סיבה ומסובב – הרי שהפיתרון המבוקש בידי. ברם, התשובה לא זו בלבד שלא ספקתני אלא גירתה שבעתיים את יצר חקרנותי. וזאת משום הסתירות שבתשובה זו שלא נתישבו אלא בקושי. ראשית, אם אמנם בא המזון מן האדמה על שום מה נופל הוא אלינו מן השמים דוקא? ועוד: אם מעבדים אנו את האדמה על־ידי גירוד והרטבה על מנת שתצמיח מזון לנו, על שום מה אין אנו מתפללים לאדמה זו? ומה טעם תפילתנו לאספקת מזון מלמטה מופנית כלפי מעלה? הן נעלה מכל ספק הוא, שאותו פולחן המנגינה והריקוד, אשר המריצני ועוררני לילך בנתיב היסורים של חקר ההוויה, לא היה אלא טקס תפילה, והרי בשעת טקס זה הזדקפו המתפללים כלפי מעלה ונשאו את עיניהם למרום ושיטחו את תחינתם לפני השמים ולא לפני הארץ.

שוב התחילה פרשת הרדיפה הנואשת אחרי האמת, פרשה שאין לה סוף ולעולם אין שכרה בצדה. עד שיום אחד גמרתי אומר לבחון את השערת הקדמונים על־ידי ניסויים.

ערכתי את הניסוי הראשון. נטשתי את השיטה המקובלת של בני מיני מדורי דורות והחלטתי להימנע מלחטוף בשיני את האוכל הנופל אלינו בעודו באוויר. להתאפק, להבליג, לכבוש את ייצרי ולהניח לו לאוכל שיפול על האדמה, שייגע בה, אף לתת לו שהות להימצא עליה ולוא אך לשעה קלה. הניסוי לא עלה יפה. לא הצלחתי להתגבר על גרגרנותי ורעבתנותי ובלעתי את האוכל בטרם נגע נגיעה כלשהי בעפר הארץ.

ערכתי את הניסוי השני. ברחתי מן אוכל שעה שעף אלי מן האוויר. אף ניסוי זה לא הוכתר בהצלחה. אפשר שהאשמה בי, בהתרשמותי הסוביקטיבית. אפשר שהסיבה נעוצה באי־יכולתי לשלוט על עצבי, על מעשי ועל דמיוני, אפשר שהיתה כאן התלכדות אירועים חיצוניים – האוכל רדף אחרי.

ערכתי את הניסוי השלישי והמכריע, את ניסוי הצום. בחרתי לי שוחה זו שרואות עיניך ופתחתי בצום ממושך שבשעה זו עדיין לא נסתיים. תקצר ידי ולשוני להביע את כל עצמת ההרגשות והחוויות, החזיונות והמראות, המחשבות וההזיות המתרחשות בנפשו של כלב והעולפות את תחושותיו תך כדי צום ארוך וקשה. לשם כך דרוש כשרונו האדיר של יוצרי ומחוללי פרנץ קפקא. אקצר, איפוא, ואומר שהגיע רגע שבו סבור הייתי כי עברתי את הגבול החיים והגעתי למנוחת עולמים. אלא שהרגע לא ארך זמן רב. עד מהרה נוכחתי לדעת כי היתה זו התעלפות בלבד. משהתעוררתי ראיתי חבר מדובלל זה עומד ליד השוחה. נכנסתי בשיחה עמו. סיפר לי הלה כי צייד הוא העוסק בציד משום שחייב הוא לעסוק בציד. לאחר מכן פתח את פיו ופצח רינה. כיון ששמעתי מוסיקה חזרה אלי מנוחת נפשי, שכן קלטה רוחי לחן היוצא מפי יצור ספונטאני שקיומו אינו ניתן לערעור, והנעימה היתה זו של תהליך החיים האלמנטארי שלא פגעה בו יד הסתירה האכזרית שבין החופש לבין ההכרח.


 

ג    🔗

כל אותה שעה שכלבו של קפקא השיח לי מה שהשיח היה הכלב השני מחשה ומקרטע ברגלו. משסיים כלב זה שהיה סיני ועוקר הרים פתח הכלב השני. ובמה פתח? בסיבוב. היה מסתחרר כדרך שמסתובב סביבון של חנוכה והיה פוער את פיו ומשרבב צווארו להוט לנשוך את זנבו בשיניו. היה סובב והולך עד שנתיגע. משנתיגע התחיל צווח בקול גדול: לעז לעז לעז. לעז תרתי משמע. סיפור זה שסיפר לך הכלב לא בא אלא מעם לועז ומארצות הקיר’ה ואין בו מטעמה של ארץ הצבי וממתיקותה של לשון הקודש, ככתוב בתורתנו הקדושה: וטעמו כצפיחית בדבש. ולא עוד אלא שמתוך שהלעיז בלשונו הוציא לעז עלי. לא היו דברים מעולם. לא דיברתי עמו מטוב ועד רע ולא פצחתי רינה, כי בלבי עצבת ולא רינה ובנפשי נכאים ולא שירה, ואין דעתי נוחה מכל אותם הקולות והברקים, המנגינות והניגונים שאומות העולם קורין להם מוסיקה. לא מניה ולא מקצתיה. בלק אני. בלק מתמול שלשום מעשה ידי עגנון ש“י. כלב חוצות שאזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דליל ומראה שערו ספק לבן, ספק חום, ספק צהוב. דרכי לשוטט במאה שערים מבתי וורשה ועד מוצררה, לגשש באפי, להריח ניחוח הטשולנ”ט והקישק"ה המטוגנת בשומן וללחך שיריים מקדרותיהם של ישראל, שהם רחמנים בני רחמנים, לגרם עצמות ממזבלותיהם של חסידי אומות העולם ולהתענג על הטעמים ועל הריחות, על הכרסום ועל הגירום. ואין לי טענות ומענות לעולמו של הקדוש־ברוך־הוא וברואיו כדרך הפילוסופין הכופרים בעיקר, רחמנא ליצלן. והייתי עד היום שמח בחלקי ורואה ברכה בעמלי אלמלא מעשה שהיה.

יום אחד מהלך הייתי להנאתי ברחוב, בטני מלאה וגדושה ודעתי זחוחה עלי ואפי מרחרח והולך עד שהטלתי את עיני בבחור אחד מן החלוצין החדשים שבאו לבנות את הארץ כביכול. אותו בחור צבע היה, והיה המכחול משתלשל מידו וזיפיו רטובים ונוטפים טפין טפין של צבע לח משיב נפש. אותה שעה היה חום לוחך את בשרי והמים בירושלים מועטים. גבר עלי ייצרי ונתקרבתי לאותו בחור והושטתי גבי למכחולו כאדם הנותן גוו לקילוחי מים. באותו מעמד נשתחפה שדי וחיי קופחו. משום שאותו חלוץ, שפרק עול תורה ומצוות, נטל את מכחולו וצייר על שער גבי אות כ' ואות ל' ואות ב' ואות מ‘, אות ש’ ואות ו‘, אות ג’ ואות ע' – וכל האותיות הללו נצטרפו לשתי מלים שפירושן כלב משוגע. מכאן ואילך היו הכל רודפים אותי על צווארי ומגרשים אותי מעל פניהם. מהומה ומבוכה היתה משתררת בכל מקום שנכנסתי בין בחצר ובין ברחוב, בין בבית מדרש, בין במושב לצים ובין במושב תלמידי חכמים. והיתה נפשי יוצאת אל פת חרבה וגרוני ניחר בחרבה ובצמא מפחד בלילות. שבעתי תמרורים וספגתי בעיטות עד שכמעט פרחה נשמתי ולא ידעתי למה זה אנכי. נכמרו עלי רחמיו של השם וזימן לפני אותו רשע ומכחולו בידו. משתפכת החימה בכל איברי מחמת היסורים הרבים שהתייסרתי בעטיו של זה, והביזיון והקצף מתגעשים בעורקי ומרתיחים את דמי ועוברים על גדות נשמתי, וריח הצבע עולה באפי וכל מעי צועקים חמס כי לי הנקם והשילם. לא נתקררה דעתי עד שזינקתי אל אותו עוכר כלבי ישראל ונעצתי בו את שיני והיה זה חלקי מכל עמלי.

מיד עמדו עלי כל תושבי ירושלים להרגני. שיחק לי המזל וישראל אינם חגורי חרב ומלומדי מלחמה ועובדים הם את אלהיהם בתפילה וביראה, בתעניות הרבה ובמעשים טובים ורגליהם חלושות מרוב יגיעה בתורת אל חי שהיא חייהם ואורך ימיהם ולא עמד בהם כוח לרדוף אחרי ולהשיגני. נמלטתי אל מחוץ לירושלים עיר הקודש תיבנה ותקומם במהרה בימינו אמן עד שנזדמנתי לשוחה זו ופגעתי בטרדן זה, שאין עמו תורה ודרך ארץ ודעתו טרופה ורוח תזזית נכנסה בו, והריהו טופל עלי אשמות ומעליל עלילות בגין מנגינה ולחן ונעימה ומוסיקה וכיוצא באלה דברים שכל שומר נפשו ירחק מהם, משל כאילו הייתי כלי זמר בחתונה שנערכה כדת וכדין או שמתענג אני על כלה היוצאת מחופתה שעה שהרעב מציק לגופי ונפשי כלה במכאוביה וגרוני מיילל מעצמת יגוני.

אוי לי מבני אדם ואי לי מבני כלבים, כי חטא ישראל וידחק את הקץ ויבא רשעים לעולם הכופרים במשיח צדקנו ומתימרים להשיב את שבותנו בכוחם ועוצם ידם וה' אין עמם.


 

ד    🔗

כוונתו של הרופא שציווה עלי טיול בוקר היתה בלי כל ספק רצויה ביותר. ואם הטיול נתקל במכשולים בלתי צפויים, שאין לחכמת הרפואה שליטה עליהם, הרי אין זו אשמתו. על־כל־פנים מטרתו של הטיול, שנועד למנוחה ותירגול גופני, נתפוגגה כליל. בנימין הפיסיקאי היה שקוע בעבודתו, שהרי עבודתו של מלומד אינה אלא אימוץ כוח החשיבה לשם פתירת בעיות.

ישבתי על סלע וחשבתי. שני הווידוים הכלביים עשו רושם. כל אחד לפי דרכו, לפי טיבו ולפי סגנונו. הקשר שבין שניהם העסיק את מוחי במיוחד. עמדתי לחזור הביתה על מנת לעיין ולהעמיק חקר בתופעה המשונה שנתגלתה לי, להבהירה לעצמי וללבנה מכל צדדיה.

אולם, אך קמתי ממקומי ופסעתי פסיעה אחת זינק אלי בלק, נעץ את שיניו במכנסי ומשכני אל השוחה. כלבו של קפקא הסתכל בי בעינים בוהות־עצובות. לפי כל הסימנים ציפו הכלבים לתשובה ממני, לתגובה כלשהי. הם ציפו בכליון עינים למוצא פי. מאין ברירה פלטתי שיעול קטוע ‏‏– מעשה נואם מקצועי מנוסה – ופתחתי את פי:

– כלבים נכבדים – אמרתי – המ… המ… רואה אני כי מחובתי לתת לכם תשובה. אמנם, למעשה לא הוצגה לי כל שאלה. אבל רשאי אני להניח שלא בכדי נשא כל אחד מכם את דברו, ואלמלא נשאתם עיניכם למוצא פי לא היה כל טעם בהרצאה תמציתית של הדברים שהייתי יכול לקרוא ביתר תענוג אסתטי בכתביהם של קפקא ועגנון. ברם, כיון שלא הוצגה השאלה על ידכם הרי אני בא ומציג אותה, לאמור: על שום מה אתה, כלבו של קפקא, מצאת את מנוחת הנפש רק לאחר הפגישה עם בלק? זאת היא השאלה – שאלה פשוטה. והתשובה עוד פשוטה ממנה: משום שבכל חקירותיך לא נגלה לך קיומו של האדם שמזונך נזרק אליך מידו. משפגעת בבלק, שכל חייו אינם אלא מגע מתמיד יומיומי ובלתי אמצעי עם האדם (העובדה, שמגע זה ככל מגע אחר לובש לעתים צורה פתלוגית־היסטרית, אינה מעלה ואינה מורידה) חשת בו, בבלק, את המעבר מן האדמה – אותה אדמה, שרק היא בלבד היתה קיימת בשבילך עד כה – אל האדם – אותו אדם שמפניו ברח בלק כתוצאה מהתלכדות מסיבות חיצוניות גרידה. זו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא. אולם, כדי שתורה זו תקבל את ביטויה המושלם עלי להלבישה בלבוש של נוסחה מתימטית כיאות לאיש המדע המדויק, הכופר בכל אמת שאינה ניתנת להבעה בנוסחה. הנוסחה תפתור, דרך אגב, גם את שאלת המוסיקה, אשר צליליה השפיעו השפעה כה מבורכת עליך ואשר בלק כופר בה או לפחות מכחיש את שייכותה אליו. אתם רואים, איפוא, לפניכם שתי הנחות: האחת היא, כי נוסחה מתימטית עשויה לפתור את שאלת המוסיקה והשניה… השניה אינה הנחה כי אם עובדה: המשמיע את המוסיקה אינו שומע אותה. שתי עובדות־הנחות אלה זיקת גומלין קיימת ביניהן. כי המוסיקה והמתימטיקה, כלפי הנכבדים, היינו הך הן: זו ביטוי עילאי מושלם לרגש וזו ביטוי עילאי מושלם לשכל. ההבדל הוא רק בזה שחושבים ביודעין ומלחינים בלא יודעין. משום כך כלבו של קפקא יודע שהוא חושב ואילו כלבו של עגנון אינו יודע שהוא שר.

– ובכן, נוסחה. אך לפני שארשום לפניכם את הנוסחה – ואני עומד לרשמה כאן, על גבי העפר באותיות קידוש לבנה – עלי לציין קו מענין, או ביתר דיוק העדר קו מענין וחשוב בשני סיפוריכם. אף אחד מכם לא ציין את מינו. לא ידוע לי, איפוא, מי מכם הזכר ומי הנקבה. אולם, נוסחה מתימטית אינה סתם סימול מושגים וצירופם המיכני. נוסחה הריהי שילוב אמיץ, התלכדות איתנה, כמעט סופראורגאנית של נתונים. וכיון שבנתוני נוסחתי מצויות יחידות חיות, אין צירוף מתימטי אמיתי המורכב מיחידות אלה יכול להתעלם מן הגורם המיני. על אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא ביחידות מפותחות, בבעלי חיים מסוג היונקים שהתלכדותם בזמן אפשרית אך ורק באמצעות יחסי מין. ואין ביניהם התמזגות אלא אם כן יש בה מן ההזדווגות. אי לזאת ובעזרת אי־אלו סימנים חיצוניים הריני קובע בזה אחת ולתמיד: הכלב הנקרן העיוני משל קפקא – הוא הזכר: אתה בלק, סליחה, את, בלק, הנך הנקבה.

שאפתי רוח. הבטתי על סביבותי וחיפשתי מכשיר שאוכל להשתמש בו לשם שרטוט על פני האדמה. מתוך ערמת עפר שבראש השוחה הזדקרה ידית של טוריה ישנה. תפסתיה באצבעותי ומשכתיה. נתגלה גם הברזל. נראה כי היתה זו הטוריה שבה נחפרה השוחה. הכלבים הסתכלו בה בענין.

– ובכן הנוסחה נכתבת כך:

אדמה וכלב = כלבה ואדם

– כפי שאתם רואים מסומנת ההתמזגות באות השוויון. משנמצאים אנו בתחום המתימטיקה שוב אין לנו ברירה אלא לנהוג לפי כלליה של תורה זו ולהשתעבד לחוקיה. אנו נאלצים, איפוא, לצמצם את הנוסחה בדרך שאנו נוהגים לצמצם כל נוסחה אחרת. אלף, דלת, מ’ם, שבמלה אדמה, אשר בצד הימני של הנוסחה, מתבטלות ע"י א' ד' מ' המהוות את המלה “אדם” בצדה השמאלי. מתוך כך מתקבלת התמונה כדלקמן:

ה וכלב = כלבה ו

אנו מצמצמים והולכים. הה’א הנפרדת מתבטלת על־ידי הה’א שב“כלבה” והו’ו הנפרדת על־ידי הו’ו שב“וכלב” אנו מקבלים זהות:

כלב = כלב

– דוקו! אין אנו עוסקים בתורת ההגיון. שרויים אנו עדיין בממלכת המתימטיקה וזו אינה יודעת רחם. היא מוסיפה ומצמצמת. כלב אחד מבטל את משנהו. הצורה המושלמת בה מתבטאת התוצאה הסופית היא:

0 = 0

־ לשון אחרת: אפס אחד גדול. אולם, אל יהא דבר האפס קל בעיניכם. הוא אינו נטול משמעות כלל וכלל, ואין לזלזל בו. דעו לכם, כי המצאת האפס היא אחד מהשגיה הגדולים ביותר של הרוח האנושית. עמוק אפס זה מני ים וחובק הוא זרועות עולם. הוא הוא האפס הגדול, שכל ההוויה גלומה בו בכוח וחדורה בו בפועל. הוא הוא שנתגלה ובוטא באותה סימפונית צלילים, אשר אתה, הכלב הקפקאי, הגדרת אותו (בצדק!) כמוסיקה ואתה, בלק, סליחה, את, בלק, לא הרגשת בקיומו (בצדק!) אם כי את היא שיצרת אותו על־ידי המגע עם האדם וסללת את הנתיב האפסי־מוסיקאלי מן האדמה אל האדם.

– ואף־על־פי־כן האפס הוא אפס. ויהא אפילו תוכו רצוף מוסיקה וכבודו מלא עולם – האפס אינו אלא אפס. אפס זה אין מוצא מתוכו ואין דרך להתחמק ממנו אלא על־ידי ויתור על אות השויון, כלומר כל ההתמזגות. הסכמנו כבר כי אין התמזגות של שני יחידים מסוג היונקים אלא הזדווגות מינית. עלינו לוותר, איפוא, על המין ולהציג את הכלב כתוצאה על־מינית או לפחות בלתי מינית, כלומר גברות ונשות כאחד. לאחר שני הוויתורים הללו תיראה הנוסחה כך:

אדמה – כלב – אדם

– התבוננו היטב בשורה זו ותיוכחו על הנקלה, כי עם שוויתרנו על צורתה המקורית של הנוסחה יצאנו בלי משים מתחום המתימטיקה. ללא אות שויון אין נוסחה. והשורה המשורטטת כאן לעינינו אינה נוסחה אלא סכימה בלבד. אדמה–כלב–אדם. סכימה בלתי מתימטית לא תביאנו לעולם לידי פתרון, לידי ביסוס מדעי או אפילו הסבר כלשהו של החווייה המוסיקאלית הקוסמית. לעומת זאת, מסמנת היא ביתר בהירות את מהלך אותם הדברים בטבע, שאין להכניסם למיטת סדום של נוסחה מתימטית. בין אדם והאדמה עומד הכלב. במקרה דנן מייצג הכלב את כל העולם הצומח והחי (מחוץ לאדם) שתחילתו ומוצאו מן האדמה ואף קיומו תלוי בה (הצמח ניזון מן האדמה, החי מן הצמחים, הכלב מן החי). נמצא כי הוא הסמל המרוכז והתמציתי של כל המיוצר על־ידי האדמה על מנת לשמש בסופו של דבר את האדם. הכלב מהווה, איפוא, בתוקף סמכותו כנציג העולם האורגאני, מתנת האדמה לאדם. הצינור מן האדמה אל האדם עובר דרך הכלב. מכאן: אדמה–כלב–אדם.

– כלבים נכבדים! כאן נאלץ אני לקרוא את הסכימה משמאל לימין ולהפוך את הקערה על פיה. עלי לשנות את הסדר ולומר: אדם–כלב–אדמה. סדר חדש זה חל עליכם. שכן אתם הנכם כלבים מיוחדים במינכם ונבדלים אתם, רבותי, משאר הכלבים בעיקר במוצאכם: אינכם יצורי האדמה, אלא להיפך, ייצירי האדם אתם, כל אחד מכם הנו פרי רוחו ודמיונו של סופר, ושניכם יחד ברואי הגאון האנושי ומעשי תבונתו וכשרונו. וכפי שידוע לכולנו מגישה האדמה את פעלה מנחה לאדם. כיון שכך אסור לו לאדם להיות כפוי טובה, והגינות אלמנטרית דורשת שישלם לה מידה כנגד מידה. חייב, איפוא, האנוש להעמיד את ייצוריו לרשות האדמה כשם שהאדמה מעמידה לרשותו את יבולה ויצוריה. זאת היא, כלבי היקרים, המסקנה ומוסר ההשכל מכל מחקרי, ובהתאם למסקנה זו עומד אני לנהוג בכם אפילו אצטרך לשם כך לדכא בקרבי כל מיני רגשות יפים ואנושיים כגון: חמלה, רחמים, השתתפות בצער וכיוצא באלה. אנו, אנשי המדע, דוגלים בראש וראשונה בעקרון העקביות. מתוך כך סבור אני כי מוטב שאהיה אכזר משאהיה צבוע ומוג לב. אחדל, איפוא, מלדבר ברמזים ואכריז בגלוי על כוונותי. לפיכך הריני מודיעכם בזה בלשון ברורה ובדעה צלולה כי אני עומד לשים קץ לחייכם. להמיתכם, להרגכם, לרצחכם — כאן, במקום הזה ובזה הרגע. לאחר שתירצחו תיקברו באדמה, ושוחה זו תהיה לכם לקבר. היכונו.

ביצוע זממי לא היה כרוך בכל קושי. אפשר שהכלבים לא קלטו את מלוא משמעותם של איומי, אפשר שקלטו והשלימו עם הגורל, ואולי נדהמו מן המפנה הפתאומי והמכריע שחל בדברי — על־כל־פנים אף אחד מהם לא זז ממקומו. תשושים היו שניהם וחלשים עד מאד. בעיטה אחת ברגל, מכה אחת בטוריה – וקץ הושם לחייהם. גררתים אל השוחה ובטוריה גרפתי את העפר כדי לכסות בו את נבלותיהם.

השמש להטה. הואיל ולא הייתי רגיל במאמץ גופני התחלתי מזיע ונושם בכבדות. מה גדולה היתה הנאתו של הרופא אילו ראני עובד בטוריה? לאחר שכיסיתי את הפגרים בשכבת עפר דקה נשענתי על ידית הטוריה ועמדתי להינפש.

לנגד עיני הקיצה לחיים עיר שטופת שמש. אנשים צעדו מן הרחובות אל ההרים. מימיני עברה על פני הכביש שיירת משאיות ומשום מה נשתפכו באוויר צלילי מארש האבל לשופן. תחילה ייחסתי את הצלילים למכונית ותמהתי על המותרות שהונהגו בארץ עד כדי ציוד משאיות במקלטי ראדיו, אולם משנתרחקה השיירה והצלילים נשתהו ואפילו גברו ידעתי כי עלי לחפש את מקורם בכיוון אחר. בינתים נתקרבה והלכה קבוצת האנשים שצעדה מן העיר. אפשר להבחין פרצופים בודדים, כפי הנראה היו אלה מן הישוב הישן, מכל מקום רובם נראו כחרדים. מהם אפילו בעלי פיאות וזקנים. הם ניגשו אל השוחה. מספרם היה גדול מכפי ששיערתי בתחילה. קהל גדול אך חד־גווני. אלה שעמדו במרחק מן השוחה חבשו ממחטות לראשיהם. כסבור הייתי שעשו זאת לשם מחסה מיקודה של חמה, אלא שמיד עמדתי על טעותי. מארש האבל נדם. אחד החרדים פתח בזמר עצוב ומסולסל:

“על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי, על כרחך א…”

הבינותי: הם עורכים הלוויה לכלבים, הלוויה כדת וכדין.

“דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – מאין באת?”

הזמר המסולסל ניסר באוויר. הקהל בכה. הקברנים גחנו מעל לשוחה ושלו מתוכה את הגופות. עגלה שחורה, רתומה לזוג סוסים מכוסים שחורים נעה לאיטה לקראת השוחה. לאורך העגלה היו מונחים שני ארונות מתים. הגופות הושמו אל תוך הארונות. העגלה נעתקה ממקומה. הסוסים פסעו בצעדה איטית וחגיגית. רגליהם העדינות, הגמישות המחוטבות להפליא צעדו ברוך ובהוד על אדמת הטרשים. הקהל נע בהדרת כבוד. מקהלת נערים ונערות החזיקה נרות בידיהם ושרה שיר כנסייתי מימי הבינים. שיר חגיגי, עסיסי, דחוס ועמוק. למרות הקסמים שהילך עלי השיר חשתי שינויים סביבי. לא חשתי בהתהוות השינויים, אלא בשינויים עצמם לאחר שכבר נתהוו. שונה הכל: הצורה, ההתנהגות, התלבושת, הקצב. הזקנים והפיאות נעלמו כליל. פנים מגולחות למשעי, חלקות, קפדניות עד כדי גוון־לוואי של קווי עריצות הזדקרו מתוך גלימות שחורות ארוכות. כמרים ונזירים. בהיסוס מה אני קובע שההלוויה הפכה לנוצרית. עד שאני מהרהר על גלגול משונה זה היינו בשער יפו. הקאנון הקאתולי הושתק בצריחות גרוניות והשחור הפולחני התרסס על־ידי ססגוניות מנומרת שהגיחה מכל העברים ופרצה בו פרצים. מכל צד עטו ערבים. תרבושים אדומים, כפיות לבנות, עביות אפורות, רבידים, עגילים, נזמים, חגורות שפגיונות צמודים אליהן. עלי לברוח ויהי מה. להתחמק, להסתתר. אולם אני עומד תקוע במקומי, כיון שהתרבושים האדומים והכפיות הלבנות והאבעיות האפורות, הרבידים והעגילים, הנזמים והחגורות לא עטפו גופים ולא הוצמדו אל בני אדם. תכשיטים ללא נושאים, לבוש ללא אנשים. ואם כי היו באותו מעמד בני אדם, ואפילו המון עם רב, הרי היו בני אדם אלה ערומים כביום היולדם, ללא כל לבוש. גבוהים, חסונים, גמישים, יפים, שחומים כארד.

התבוננתי בהם בענין רב. סקרתי את כולם יחד והסתכלתי בכל אחד מהם לחוד. לא יכולתי לגרוע עין מהם. הרגשת עונג אסתטי והנאה אמנותית מילאו את כל ישותי. תקפני רצון לכרוע ברך לפניהם, להשתחוות להם ולהתפלל. ולא היה ברצון זה כדי להתמיה. שכן היו אלה אלים ומן הדין שיתעורר באדם חשק לעבוד לאלים. פנתיאון בין־דתי:מאוסיריס עד דגון, מכמוש עד אפולו, מבעל עד זבס, מאל עד יופיטר, מרשף עד וולקאנוס, מתמוז עד הורוס, מעשתורת עד וינוס. כולם היו כאן. כולם נכחו וכולם, כולם יד אחד זנקו אל הארונות והסתערו על הכלבים. הם משו את הכלבים מן הארונות ו… אני עצמתי את עיני. לא עצרתי כוח לראות את האלים, שזה עתה מילאו את נפשי ברגשי יראת כבוד והערצה, עושים מעשי זוועה, שפלות ותועבה… לאור היום, תחת השמש.

שעה ארוכה היו עיני עצומות. וכשנפקחו הוכיתי בסנוורים. עבר פרק זמן ניכר עד שעיני הסתגלו אל קרני השמש שהוחזרו אלי מכל העברים. בכל אשר פניתי היתה מראה מלוטשת חוסמת את דרכי. מראות, מראות, מראות עד לאין תכלה. כל אל, כל אלה, כל אלון, כל אליל וכל אלוה החזיק בידו מראה וכיוונה אלי. ובכל מראה נשתקפה בבואת פני. לא ראיתי דבר פרט לפרצופי שלי. ברבבות עיניים השקפתי על עצמי, תהיתי על עצמי, התפתלתי, השתרבטתי — לא היה לי מנוס מעצמי. התכופפתי. הלטתי את פני בידי ובזניקה מהירה פרצתי פרץ בחומת האלים. הטחתי את ראשי בברכיהם, התחלזנתי בין שוקיהם, נתחככתי בכפות רגליהם, בזחילה עברתי כברת דרך ורק לאחר שנוכחתי שאין האלים רודפים אחרי נזדקפתי ובריצה מרתונית הגעתי העירה.

תוך כדי ריצה והתנשמות נתבזק במוחי הרהור על הרופא שציווני לטייל. ודאי לי שלא היה גבול לאשרו אילו ידע שעלה בידו להביאני לידי ריצה כה מהירה.


 

ה    🔗

העיר זהרה בשמש. החנויות הבליטו בגנדרנות את חלונות הראווה. בני אדם התרוצצו טרודים ומודאגים ואף־על־פי־כן איש מהם לא חשך ממני חיוך מאיר עינים. רבים ברכוני לשלום. רבים מאד. רבים מן הרגיל. באהבה ובשמחה החזרתי שלום לכולם. מעולם לא שיערתי כי עיר, רחובות, חנויות וסתם בני אדם עשויים לגרום לי הנאה כה גדולה. נכנסתי לבית קפה. הזמנתי כוס קפה ועוגה. המלצרית היתה יפה יותר מכל מלצרית שראיתי בימי חיי. לי גילתה חיבה מיוחדת. היא הגישה לי את הקפה. זה שנים לא היה בפי קפה כה טעים וריחני.

ליד השולחן הסמוך ישבה אשה שעל שערותיה הבהירות פזורים היו כתמי שיבה ראשונים והיא לבושה שמלה ירוקה. את פניה לא יכולתי לראות. ראשה היה מורד. זוג מסרגות נע בין אצבעותיה במהירות מופלאה. עקבתי בעונג אחרי התרקמותן של שורות הצמר האדום. פקעת אדומה נפלה מעל ברכיה, התגלגלה על הרצפה ונעצרה ליד נעלי. האשה לא הרגישה בכל הנעשה. ואילו אני הרגשתי היטב, כי חוט שני קישר בין רגלי לבין שולחנה. גחנתי והרימותי את הפקעת. גלגלתיה על השולחן. החוט נמתח. כמעט נקרע. קמתי וניגשתי אל שולחנה. הושטתי לה על כף ידי את הכדור האדום. היתה שקועה בסריגתה ולא שמה לב למתרחש סביבה.

אמרתי לה:

– גברתי, הרשיני לנשקך.

זולתנו לא היה איש בבית הקפה. אף־על־פי־כן הוספתי:

– נשיקה ידידותית, אבהית.

זיקפה זוג עיני תכלת ובלי שהרימה את ראשה מן הסריגה זיכתני בבת־צחוק סלחנית. היא לא ענתה לי. שלחה ידה ונטלה ממני את הפקעת. אותה שעה הבחינו עיני כי על ברכיה של האשה מוטל כלבלב לבן ומתולתל. היה נדמה לי כי עיניו צוחקות לי.

– צדקת – אמרתי לו ופניתי ללכת. לפני שיצאתי מבית הקפה היה סיפק בידי לחטוף עוד מבט על האשה. בת הצחוק סרה מעיניה שהיו שוב נעוצות בסריגתה. שוב נעו אצבעותיה בזריזות, בריכוז ובקפידה. האריג האדום הלך וגדל לנגד עיני.