פחד בלילות היה לי בילדוּתי מפּני גנבים. עקבותיהם בשלג מסביב לביתנוּ, שעמד בקצה העיר, ניכּרוּ בוקר בוקר. חרדנוּ לפרתנוּ ברפת. והנה באחד מערבי החורף הביאה אלינו מרייאשה הנחתומית, שלא פעם לקחנוּ אצלה ככר לחם בהקפה, בחור זר, שלא הכרנוּהוּ קודם, וביקשה שנאכסן אותו על גבי התנור במשך ימים אחדים. פעמיים ביום הביאה לו אוכל. מחמת הקור החזק נצטרפתי אליו, על התנור, גם אני, ושם, בחלל הצר, נסתכלנו זה בזה דוּמם, פּנים אל פנים, סמוך־סמוּך. צעיר בריא, אדום־לחיים, שופע חמימוּת, רעננוּת וכוח, כוח. עכשיו הרגשתי בטחון, שכמותו לא ידעתי, ושנתי ערבה לי. עכשיו, בכפיפה אחת עם העלם החסון הזה. אדרבא, הפעם יבואו נא!…
כבן שמונה הייתי אז, ואני לא חקרתי ודרשתי מה משמעוּתו של איכסוּן זה ומה טיבו של האושפּיז המסתורי. ורק ברוב הימים נודע לי הסוד: מרייאשה הצפּינה אותו אצלנו. בריוֹן מסוּכּן היה זה, בן־אחיה, שהמשטרה חיפּשתהוּ לאחר שביצע מעשה־גניבה נועז, והיתה זו המצאה גאונית מצדה, אשר, כנראה, אהבתהו וחסה עליו, למצוא בשבילו מחבוֹא כזה. כי מי בלש וידע שצריך לחפּשו על גבי התנוּר בבית ר' יוסף המלמד!
הנה כן עברוּ עלי אז לילות בשלוה, ללא פחד מפני גנבים – אך ורק משום שישנתי עם… גנב.