(עם צאת ספרו)
צדקה עשתה עמנו הוצאת אגודת הסופרים ליד “דביר”, שהגישה לנו “כתבים נבחרים” אלה. כדי לעמוד על אופיו של אשר ביילין ולהעריכו כראוי לו, צריך לתפסו בכללותו, כלומר, בכל סוּגי הספרוּת בהם עסק: בסיפּוּר, במַסה, בפיליטון, שמהווים יחד קובץ ניכר, וזה מַשלים את זה.
את שלום־עליכם וברנר הוא נותן לנוּ כאן נתינה רבת־כוח; וזאת מפני שבשורש נשמתו היה הוא עצמו מורכב משניהם.
מרהיבים גם הסיפוּרים “אלמון”, “הטבילה”, “הימים השחורים” וכו'. שלא כחבריו, בני תקופתו, הוא נוטה יותר ל“עלילה”, וקולמוסו נשמע לו.
הייתי רוצה לראות קובץ זה כספר ראשון לכתביו. מן הראוי מאוד להוציא בספר נוסף את הפיליטונים הטובים שלו, מאלה שפירסם כנטות יומו ב“דבר”, שאין אנו רשאים לגונזם. זכור לי פיליטון נהדר, בו הוא מתאר את האוירה בבית־החולים “הדסה” בירושלים. משורר היה בּיילין!
ונחטא לו, אם לא נקדיש מלים מספּר גם להאיש בּיילין, מכיון שכתיבתו לא מיצתה את כל מַהוּתוֹ. הוא כתב ושייר, וה“שיוּר” הזה אולי עלה על אשר נתן. פּיקחוּת עליונה היתה בו, והיא שנשקפה מעיניו הבהירוֹת, שלא הועמוּ עד רגעוֹ האחרון, העינים הטובות, הטהורות, הנאמנות. שלשתנוֹּ, ברנר, גנסין וכותב־השוּרות הללוּ, התהלכנוּ עמו הרבה באִבּנוּ ולא מעט נסתייענוּ אז בעצותיו ובהערותיו הדקות. חברתוֹ סייעה להשראה.
ובדפדפי עתה בספרו זה, הרגשה לי כאילו שבתי פתאום לימים הטובים ההם.