לפי שורש נשמתו משורר היה, משורר־הוֹגה. מכאן בולמוס החיקוּר אשר לו, חיקוּר והסתכּלוּת עד לאין שיעוּר במלכוּת החי והצומח וכו'. לא מדע לשם מדע, אלא השתאוּת עליונה לכוחות הטבע הכמוּסים היא שהניעתהוּ לעסוק במה שעסק והוא עודנוּ נער כמעט. “ומה נפלאים הם הכוחות הטמוּנים במים!” – הוא מתפּעם בשיר בפרוזה שלו “יום ראשון אחרי הגשם” (“גוילי אש”, עמ' 61), ובמקום אחר, בתארו את הטיוּל “במדברות יהודה והנגב”, את מראות הנוף “הנשגבים המטילים אימה”, הוא קורא שוּב: “מה אדירים הכוחות שיצרוּ את הפּלאים הללו!” (שם עמ' 218). אל תעלוּמת התעלוּמות חתר. ובזה, ביסוד השירי־הפילוסופי שלו, יש להפלותו מאיש מדע סתם.

תמיהני, אם נמצא זוּלתו בּוֹטניקן בעולם, שיהא נוֹהה כמוהו אחרי כל צמח, אחרי כל פּרח, אחרי כל עשׂב ויודע את נפשם. בדרוֹך רגליו על אדמת מצדה, בתוך תוכו של האויר ההיסטורי הדחוּס ההוא, אפילו שם משך את עיניו פּתאום “צמח יפה ומפוּתח מאוד של אצבוּע ים המלח”. כאחיו ואחיותיו ממש היוּ בעיניו האורכידיאה והאיריס והיקינטון וכו' וכו', וכן ודאי היה הוא בעיניהם.

בכוח דברי עזבונו האכסטטיים הללוּ הריהוּ “מַדביק” אותנוּ באהבתו אל כל אשר אהב הוא, לרבות אהוּבי נפשו, אליהם כתב את אגרותיו האציליות, המלאות שירה ודעת.