דרגות רבות ושונות מצוּיות במוּסיקאליוּתוֹ של אדם, בדקוּת שמיעתו ובאהבתו לקוֹמפּוֹזיטוֹר פּלוֹני או אלמוֹני. זו הציפיה לקונצרט מסוּים, הרטט בשעת העמידה בתור המזדנב ליד הקוּפּה, ואח"כ – זו כלוֹת־הנפש תוך הקשבה. ברם, את השׂיא בשטח זה שמעתי מפּי אשה צעירה וענוגה אחת. היא “התוודתה” לאמור: “כשהרדיו משמיע איזה דבר האהוב עלי ביותר, משהו משל שוֹפּן או בּטהוֹבן וכו', ובינתיים עלי ללכת מן הבית – אין אני יכולה לסגור את המַכשיר באמצע, והריני מניחה לו להמשיך ללא שומע”.
זהוּ!