העיירות הגליצאיות בשעתן, בין לבוב וקרקוב, על אוכלוסייתן רבת־הסבל, שכוח אבנים היה לה לשאת ולסבול את מלחמת־קיוּמה העל־אנושית, את כל העוני והדחקוּת מזה ואת לחץ הגויים מזה, הגויים הללוּ, שכל רצחנוּתם נתגלתה בימי השואה הגדולה – כל אלה מצאו בו בפוּקס את משוררם המוּבהק, אשר כוח אבנים כוחו אף הוּא.

יש רושם, שרק בהסתחף שדה־חזותו שחורות עד תום, הוא נוטל בידו את קולמוסו הנורא. כאותה לאה בסיפוּרו “אור שמים”, אחד מסיפּוּריו החזקים, שמאַפיינים את טיב יצירתו ביותר, כאותה לאה הדווּיה והסכופה, אשר בלכתה מהחנוּת רצוּצה ומדוּכדכת כולה (החנוונית חטפה והוציאה מתוך סלה את כל מצרכי המזון: “אני לא נותנת בהקפה!”…), ראתה פּתאום אור בפאת הרקיע וכו' כן, כנראה, גם הסופר עצמו רק מעקת־רוח כגון זו הוא שואב את ההשראה.

בכלות כל הקצים והצרות מגיעות לידי התפּוֹצצוּת, רק אז צץ ועולה סיפּוּר מאת א. מ. פוּקס.