בספרו “במעגל הדורות” פּורש א. שטיינמן מצוּדתוֹ על ח"י סופרים, מאברהם מאפּו ועד מתתיהו שוהם. מַסוֹת נעלות כולן (ביחוּד על מאנה), אבל את השׂיא השיג שטיינמן בדבריו על מנדלי. כאן סוף סוף ניצוֹד מנדלי כהלכה.

…“מה טעם להתווכּח על מנדלי, אם יש טעם מחיה נפשות בקריאה זו ומהיכן שתקרא ובכל עמוּד שתתן עינך בו?…”

קושט דברי אמת.

שטיינמן עמד על האוּניברסלי שבמנדלי. “תדע את מנדלי – תדע מה הרה והגה חכם גדול זה במחשבתו לא רק על קורות עמו ועל מראות עמו בדור שלו ובימים ההם, אלא גם בכלל הדורות”. את הסוּגיות המנדלאיות המפורסמות: הקבּצנוּת, הבטלנוּת, המרחץ, הוציא שטיינמן מיד פּשוטן והעלן לספירות עליונות.

כל כמה שנכתב עליו, הרי רק במסה זו מצא מנדלי את תיקונו. הדיוֹקן מופיע כאן במלוא קומתו ועמו גם… ציירו.