“רוח איש יכלכל מחלהוּ” – עליו הכתוב אומר. בשירה ובהוּמור הגיב על סבלו, בהיותו רתוּק לערשׂ דוי. בשירה ובהוּמור בממוּזג.

ברוּחו הכביר ידע להתגבר ולהתנער. עם כל האלגיות שלו על יסורי אהבה ומכאוביה הוא יועץ באחד משיריו הנעלים למי שאהובתו עזבתהוּ, לעלות אל ראש הר גבוה ולהביט ימינה וּשׂמאלה “ואז תבין, ששם למטה לא הרבה איבדת”.

אל ההרים נשא עיניו, אל הספירות העליונות, עד שהיתה עליו יד ה' והוא כתב את השיר הקטן, בן שמונה השוּרות, על האורן בצפון הרואה בחלומו את התמרה במזרח. שיר נפלא, שיר נצחי, ולא לחינם עטוּ עליו משוררים גדולים כלרמוֹנטוֹב וכטיוּטצ’ב ותרגמוהו לרוּסית (לעברית היטיב לתרגמו א. פרסמן ב“כרמלית” ב'). כאותו אורן רוֹדם, עטוּף קרח ושלג", עומד בודד השיר הזה אף הוּא.