(ליום מותו של י. ח. בּרנר)

…ולא אחד ולא שנים מאלה שזכוּ להסתוֹפף במחיצתו לחשוּ איש איש בפני עצמו: איזה מקרה מבוֹרך קרני להכיר את בּרנר פנים! ברגע של אושר נזדמן לקראתי, להעשיר את חיי ולהעמיקם!…"

כך כתב הסופר העמקן ל. י. אריאלי (על קובץ סיפוּריו “לאור הוונוס” כתבתי באחת מרשימותי הקודמות) וכזאת וכזאת כתבו גם אחרים, שבאו במגע אישי עמו. ובכן, הלא דבר הוא!

בּרנר עצמו חש את המיית הלבבות אליו מצד בני לוויתו וממנה שאב רפאוּת לרוחו הנכאה. אבל מה שלא ידע, הוא – ועל כך יש להצטער, שכן זו היתה הנקוּדה הכואבת שלו – שגם לב אשה נתפּס לו ובכוח לא ישוער. כוונתי לגאוּלה שרתוק, אשר כתבה אחרי האסון לאמור:…“כי נתקע בּרנר בכל שרשיו בקרבי, נתמזג בי ונשאתיו בתוכי שעה שעה. הן נקשרתי בו, נצמדתי אליו כאשר לא נקשרתי עוד לאיש. אהבתיו עד לשגעון, רעבתי לדבריו, צמאתי למבט עיניו – – לא יספקוני לא ההרים ואף לא הנגינה, לא יעצרו כוח לשכך את הרעב שאני רעבה לו – –” וכו' וכו'.

כל הזוכר את מבט עיניו ברגעים מסוּימים, יבין לה, לגאולה זו, אשר בעלת נשמה גדולה היתה אף היא.